58. למה רבו כופו, לנזיר, אבל לא לנדרים, ולא לשבועות. וכ"ה בירושלמי פ"ט ה"א, נ"ז ע"ג. ולפי פשוטו משמע שם שהכוונה, למה רבו כופו לשתות יין ליטמא למתים [ולתגלחת], דווקא בנזירות, משום שיש לו רשות למחות שלא יתהלך ונזר אלקיו בראשו (וכמו שכתבנו לעיל, שורה 52–55, ד"ה סוף דבר, ולעיל שם), אבל אם נדר מן היין, או שאסר עליו פירות אם יטמא למתים, או שנשבע שלא ישתה יין ולא יטמא למתים, אין הבעלים יכולים לכפותו שיעבור על איסור, והרי לא איכפת להם לבעלים כלל אם לא ישתה יין ולא יטמא למתים. ובדבר שיש להם עניין (כגון שהיה אומנותו קובר מתים, או שאינו יכול לחיות בלי יין) בוודאי שלא חל נדרו, ולאו כל כמיניה להפקיע את עצמו מידי שעבוד הבעלים, אבל כאן אין מדברים בהלכה זו כלל.
ובבבלי ס"ב ב': ת"ר למה רבו כופו לנזירות, אבל לא לנדרים ולערכין, ורב ששת שם אף הוא פירש כפשוטו, שלנדרים אינו יכול לכפותו. אבל הבבלי לשיטתו שפירש שאף בנזירות אינו יכול לכופו אלא בדבר שיש בו עינוי נפש ושהבעלים נוגעים בדבר, שלא יחלש עבדו,53עיין מ"ש לעיל, שו' 52–55, ד"ה ובבבלי, וד"ה סוף דבר. וממילא אין הבדל בין נזירות לבין נדרים, והסיק אביי שם שהפירוש הוא שבנזירות צריך לכפותו אבל בנדרים ובשבועות (ערכין לא נזכרו בדבריו) אינו צריך לכפותו, ולא חל הנדר כלל. וכן פירש הר"מ בפיה"מ מהדו"ק רפ"ט, הוצ' ר"י קאפח, הערה 4. ועיין בחיבורו פי"ב מה' שבועות ה"ו, בהשגות שם, ומ"ש בצפנת פענח במקומו, ומ"ש ידידי הגר"מ סאוויצקי בספרו בריכת ירושלים סי' ג', פלג ד'. ועיין רא"ש נדרים ספ"י.
58-59. עבד שנזר וגילח ויצא לחרות יצא, נזר ולא גילח ויצא לחרות, לא יצא. וכ"ה בד. וכן במאירי ס"ב ב', ד"ה עבר מכנגד פניו: ובבריתא אמרו בפרק אחרון בעבד שנזר והשלים נזירותו וגלח, ר"ל בלא ידיעת רבו, ואחר כך יצא לחירות שיצא ידי נזירות, אבל אם קודם גלוחו יצא לחירות לא יצא. וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' נזירות הי"ט. והראב"ד שם חולק עליו, ומפרש בידע רבו וכפה אותו, וכן כתב במאירי הנ"ל: ויש מפרשים בו דוקא כשכפאו רבו קודם גלוח וכו'.
ולפי פירושנו לעיל בשיטת הירושלמי והתוספתא מדברים כאן כשרבו אמר לו לשתות וכו', ומן הדין עליו לשמוע לרבו ולשתות בין בפניו ובין שלא בפניו (כר' יוסי), ולפיכך אפילו אם שמר את נזירותו לא עלתה לו, ודינו כזילזל בנזירותו אפילו לבית הלל,54עיין לעיל פ"ג, שו' 58–60, ומש"ש בד"ה מי שנדר. ומשום הכי כשיצא לחרות משלים את נזירותו55כל המפרשים קראו במשנתנו רפ"ט: מַשְלים (בהפעיל, מלשון השלמה) את נזירותו, ודייקו מכאן שמה שמנה עלה לו. אבל אפשר לקרוא שם: מְשַלֵים (או: ומְשַלֵים), ואין היו"ד אלא במקום צירה, והוא רגיל במשנתנו, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, עמ' 1243. ולפ"ז משלם את נזירותו הוא ע"פ לשון המקרא: משלם את נדרו. ונוהג בנזירות, כסתם משנתנו פ"ט מ"א. אבל אם השלים נזירותו, ואחרים הביאו את קרבנותיו56כמו שנהנו לנדור לגלח נזירים, עיין במשנתנו פ"ב מ"ו ועוד. וגילח, וכבר נסתיימה נזירותו, יצא, ומאי דהוה הוה. אבל אם עדיין לא גילח ולא הוקרבו קרבנותיו, לא יצא, ונוהג כדין משנתנו, וצריך להשלים את נדרו.
ובכי"ע כאן גורס בסיפא: ויצא לחירות צריך לגלח, וכן, כנראה, היתה הגירסא לפני הראב"ד, עיין בהשגות פ"ב מה' נזירות הי"ט עיי"ש, ועיין בכ"מ שם.
59-60. נטמא ויצא לחירות, מונה משעה שנטמא. וכ"ה בכי"ע, וכן מעתיק המאירי הנ"ל בשם התוספתא, וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' נזירות הי"ט. ובפירושו נראה שהברייתא מלמדת שאם נטמא והזה ושנה ויצא לחרות מגלח מיד, ומביא קרבן טומאה, ומונה ימי טומאה משעה שנטמא, ומתחיל למנות נזירות בטהרה מיד כשיצא לחרות והביא קרבן טומאה. ואעפ"י שאמרנו לעיל שכל זמן שלא יצא לחרות הרי הוא כמזלזל בנזירותו וחוששים שמא ניטמא למתים, ולפי זה אם מנה ימי טומאה בעבדותו לא יעלו לו כלל, כאילו שוב נטמא באותם הימים, ויצטרך למנות ימי טומאה משעה שיצא לחרות, מכל מקום לא גזרו כל כך שאף ימי טומאה לא יעלו לו, הואיל והיזה ושנה כדי להטהר, ומונה משעה שנטמא. ופשיטא שאח"כ חוזר ומונה כל הנזירות בטהרה, שהרי אפילו נזיר בן חורין סותר את הימים שמנה כשניטמא.
ובירושלמי פ"ט ה"א, נ"ז ע"ג, שאלו אם ניטמא כשכפאו רבו אם מביא קרבן טומאה, או אם הוא סותר את הימים שלפניו, הואיל וניטמא ברשות. ופשטו: וכי נזיר הוא לא את הוא שגזרת עליו שיטמא,57כלומר, וכי נזיר בן חורין שמטמא למת מצוה, לא אתה גזרת עליו שיטמא, כמו שפירשו לנכון בס' נועם ירושלמי ובס' ניר. ועיין בהגהות הרש"ש ס"ב רע"ב, ד"ה במשנה, אבל אין ספק שההלכה במשנתנו (רפ"ז) "ואל יטמא נזיר שמביא קרבן" כוונתה שאם ניטמא למת מצוה מביא קרבן (ולא שיש בו חומרא, שכן מביא קרבן אם ניטמא למת שאינו מת מצוה, עיין ברש"ש שם). את אמר מביא קרבן טומאה, וכא מביא קרבן טומאה. כפפו רבו וניטמא מהו שיסתור? וכי נזיר הוא (א)לא את הוא שגזרת עליו וכו', ופירושו כלעיל. ושוב אמרו שם להלן בסמוך: פשיטא דא מילתא ניטמא ואחר כך יצא לחירות מביא קרבן טומאה וכו', אמר ר' יוסי בשכפפו רבו אנן קיימין, שלא תאמר הואיל ויצא לחירות תיפקע ממנו נזירות בטומאה, לפום כן צרך מימר מונה לנזירות בטומאה.58המלה "בטומאה" נשמטה בהוצאות שלנו, אבל כן מעתיק בשם הירושלמי במגדל עוז פ"ב מה' נזירות הי"ט. ופירושו, שלא תאמר הואיל ויצא לחירות נפקעת ממנו נזירותו הישנה, וחלה עליו נזירות חדשה, ויהא דינו כאילו נזר בטומאה שאינו מביא קרבן טומאה,59עיין במשנתנו פ"ג מ"ה ובירושלמי שם ה"ה, נ"ב ע"ד, ובבבלי י"ז ב' ועוד. ועיין מ"ש לעיל פ"ב, שו' 43–45, ד"ה נמצאנו. קא משמע לן שמונה נזירות בטומאה, והיינו נזירותו הישנה וסותר את שלפניו, ומביא קרבן טומאה. ועדיין צ"ע שם בפירוש הירושלמי, ונראה שיש שם חסרון, וה' יגלה עינינו.