52-55. חומר באשתו ובתו שאין בעבדו ושפחתו, בעבדו ושפחתו שאין באשתו ובתו, שאשתו ובתו מפר את נדרן, ואין כופן לשתות יין, וליטמא למתים, אבל עבדו ושפחתו אין מפר את נדרן, אבל כופן לשתות יין, וליטמא למתים. כלומר, באשתו ובתו רשאי להפר את נזירותן, והיינו לומר להן "מופר לכן", והותרו לשתות ביין וליטמא למתים אם ירצו, ואם רוצות מקיימות את נזירותן, ואינו יכול לכופן לשתות ביין וליטמא למתים, מה שאין כן בעבדו שאם אמר לו "מופר לך" לא אמר כלום,41לפי פירושם של רוב הראשונים. ועיין להלן על שיטת הר"מ. אבל רשאי לכופו לשתות יין וליטמא למתים. ומכאן שנזירות חלה על העבד, אלא שרשאי לכופו לשתות יין וכו'.
ובירושלמי פ"ט ה"א, נ"ז ע"ג, תפסו כדבר פשוט שנזירות חלה על עבדים, כמפורש במשנתנו רפ"ט (שאינו גרוע מאשה), אלא ששאלו: "ולא יכוף את עבדו ? שנייא היא דכתיב כי נזר אלהיו על ראשו, את שאין לו אדון אחר, יצא עבד שיש לו אדון אחר". והכוונה שהבעלים יש להם רשות למחות, אם אינם רוצים שיהא להם עבד נזיר, ונזר אלקיו על ראשו. ולפי זה אפילו אם אין הדבר נוגע לרבו, ולא איכפת לו כלל אם לא ישתה יין ולא יטמא למתים, יכול למחות בידו, מפני שאינו רוצה בעבד ונזר על ראשו. ולהלן בירושלמי שם מוכח שאין כאן אלא אסמכתא, והלכה היא בנזיר שרבו יכול למחות.
ובספרי זוטא נשא, עמ' 239: בני ישראל נודרין נזירות, אין העבדים נודרין נזירות, מפני שרבו כופהו ואומר לו לשתות יין והוא שותה, לגלח והוא מגלח, ליטמא למתים והוא מיטמא. ומפשוטה של לשונה משמע לכאורה שאין הנזירות חלה עליו כלל כשהוא עבד, אבל בוודאי שאף לפיה חייב להשלים נזירותו כשיצא לחרות (כמשנתנו פ"ט מ"א, עיין מ"ש להלן), ודינו כאומר הריני נזיר כשאצא לחרות, עיין בהשגות הראב"ד פ"ב מה' נזירות הי"ח,42ובירושלמי פ"ט ה"א, נ"ז ע"ג: אמר ר' יוסי עבד שאמר הריני נזיר לכשאצא לחרות כופו לנזירות. ושם, כנראה, הכוונה שאמר הריני נזיר מעכשיו כשאצא לחרות, ובאותו זמן כבר לא יהא לו אדון אחר וכו'. וצ"ע שם. והיא אינה חולקת על סתם משנתנו רפ"ט: ועבדים יש להם נזירות. ועיין מ"ש הגר"מ סאוויצקי בספרו בריכת ירושלים סי' ו' סוף פלג א'.
ובבבלי ס"א א' הביאו ברייתא שמרבה מן הכתוב שיש לעבדים נזירות, ואמרו שם שהייתי סבור לומר שעבד גרוע כאן מאשה, ואין נזירות חלה עליו כלל, משום שכתוב "לאסור איסר על נפשו" ועבד אין נפשו קנויה לו אלא לבעליו, ולא תחול עליו נזירות, לפיכך למדנו מריבוי הכתוב שנזירות חלה עליו. ולהלן שם ס"ב ב' מוכח שמאותו פסוק אנו למדים שיכול לכופו לדברים שהבעלים שייכים בהם, כלומר בדברים שמכחישים את כוחו של העבד, אבל לתגלחת שאין הבעלים שייכים בה כלל נראה שאינו יכול לכופו. ובתוספתא כאן מפורש שיכול לכופו לטמא למתים, וכן מפורש בירושלמי פ"ט ה"א, נ"ז ע"ג. וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' נזירות הי"ז. ובקרן אורה ס"ב ב', ד"ה גבי נדרים, כתב: "ואם כן היה נראה דאינו כופהו אלא לשתיית יין, אבל לא לטומאה, דאין כאן עינוי נפש43כשיטת הר"י מיגש, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ט אות א'. אבל עיין בבלי נדרים פ"ג ב', וכן פסקו רוב הפוסקים, עיין שו"ע יו"ד סי' רל"ד ס"ק ס"ב. ועיין בטיו"ד סוף סי' רל"ה, בתיו"ט כאן פ"ד מ"ה ומ"ש בתוספות ר"ע איגר שם מ"ג, אות כ"ח. ועיין מ"ש לעיל כתובות פ"ז, שו' 12–13, ד"ה ובירושלמי. ואף עבר רוצה שיטמאו לו ויספידו אותו, לדעת ר' יוסי בבבלי ברכות ט"ז ב'. ועיין מס' שמחות פ"א ה"ט, הוצ' היגר, עמ' 100. גבי עבד, דאין בזה היזק לרבו, וכן משמע קצת לשון הרא"ש ז"ל בנדרים שם (ספ"י), אבל הרמב"ם כתב דכופהו ליין ולטומאה, והכי מבואר בתוספתא, וצ"ל כיון דיכול לכפותו לחד מילתא דנזירות ממילא יש לו רשות לכופו לכל מילי וכו' ". אבל ברור שלשיטת הירושלמי (עיין מ"ש לעיל, ד"ה ובירושלמי) כל עיקר מחאתו היא שאינו רוצה שיתנהג בנזירות (ולא מחמת שהדבר מזיק לעבד, או לתועלת בעליו, שאינו יכול להשכירו לקבור מתים),44שאם אומנותו בכך, בוודאי לא יחלוק ר"מ ויסבור שאינו מטמא למתים שלא בפניו, עיין להלן, שו' 55–56, ד"ה שאין שותין. ולא עוד אלא שר' יוסה סובר להלן (שו' 57) שמטמא למתים אפי' שלא בפניו, ולר' יוסה בוודאי שאין כאן עינוי נפש, עיין בקרן אורה נדרים פ"ג רע"ב. ויכול לכופו להטמא ולגלח בתוך נזירותו, כמפורש בספרי זוטא שהבאנו לעיל. ושאלת הירושלמי פ"ט ה"א, נ"ז ע"ג: "כפפו רבו לדבר אחד. מהו שיכוף אותו לשאר הדברים"45מלשון זו משמע שאעפ"י שכפאהו לדבר אחד עדיין חלים עליו "שאר דברים", ומכאן שבכל שלשת הדברים שהנזיר אסור בהן כופהו, ואף תגלחת בכלל. הכוונה בה אם צריך לכופו לשאר הדברים, או שמספיק אם כפה אותו לשתות יין, וגלה דעתו שאינו רוצה בנזירותו, ממילא מותר גם ליטמא למתים ולגלח, מבלי שרבו יכפהו במפורש לכך. ומאידך גיסא אפשר לומר שצריך לכפותו במפורש לשאר דברים, מפני שרבו גילה דעתו שלא יראה כמתנהג בנזירות, ואם מיטמא למתים, כבר נראה לעולם שאינו נזיר, ואין נזר אלקיו על ראשו, אבל עדיין אסור לשתות יין ולהתגלח, מפני שלא איכפת לו לבעליו אם לא ישתה יין ולא יתגלח. ופירוש זה נראה יותר מפשיטות הירושלמי שם. ונראה שכן היא שיטת התוספתא, וממילא אין ראייה מן התוספתא והירושלמי על שיטת הבבלי בין על טומאה למתים ובין על תגלחת.
סוף דבר, לפי הבבלי אין הבעלים כופים אותו לשתות יין אלא משום שיש במניעת יין משום עינוי נפש, ועינוי נפש מחליש את העבד ממלאכתו, וברשות הבעלים לכפותו מפני שאין נפשו של עבד קנויה לעצמו, אבל בשאר דברים שאין הבדל לבעלים בכך אינן יכולים לכפותו. אבל בירושלמי לא נזכרו כאן כלל לא עינוי נפש ולא החלשת העבד, ולא איכפת להם כלל לבעלים אם עבדו לא ירקד בין החביות ויענה את נפשו מן היין, וכן עינוי נפש שאינו מונע אותו ממלאכתו ממש, לא איכפת להם לבעלים, ובנזירות כופהו אך ורק משום שאינו רוצה שעבדו יתהלך ונזר אלקיו על ראשו, וכמו שכתבנו לעיל, וכופהו בין בשתיית יין ובין בטומאת מתים ובין בתגלחת, כמפורש בספרי זוטא הנ"ל. והתוספתא לא הזכירה תגלחת משום שיש כאן הקבלה בין אשתו ובתו לבין עבדו ושפחתו שבאשתו ובתו מפר את נדרן, ואינו יכול לכופן לשתות יין, או ליטמא למתים46כלומר, למת פלוני, או אלמוני, עיין לעיל, עמ' 289, ד"ה ובירושלמי. אחרי הפרתו, אבל בתגלחת שהיא משום ניוול47עיין מ"ש לעיל, עמ' 532. יכול לכופה גם אחרי הפרתו (דומיא דעבד), ואם לאו תצא שלא בכתובה.
ובמשנתנו רפ"ט: נשים ועבדים יש להם נזירות. חומר בנשים מבעבדים, שהוא כופה את עבדו, ואינו כופה את אשתו. חומר בעבדים מבנשים, שהוא מפר נדרי אשתו, ואינו מפר נדרי עבדו. הפר לאשתו הפר עולמית, הפר לעבדו יצא לחרות משלים48במשנה שבבבלי: ומשלים, עיין מ"ש ע"ז להלן, הע' 49. נזירותו. ונחלקו הראשונים בפירושה, ולפירוש הרא"ש (ס"א א') יש לפנינו במשנתנו שלשה הבדלים, והיינו א. שאינו כופה את אשתו אם לא שאמר בלשון הפרה, וכופה את עבדו (ועיין בהגהות רצ"ה קלישר, במשניות ד' ראם בסופן). ב. שמפר לאשתו והפרתו הפרה, ואינו יכול לחזור בו אח"כ, ואינו מפר נדרי עבדו, ואפילו אם הפר לו בכפייה, יכול אח"כ לחזור בו, והעבד חייב לנהוג נזירות. ג. שאם הפר לאשתו הפר לעולם, ומותרת אפילו כשיצאה מרשותו, אבל העבד משלים את נזירותו כשיצא לחרות. ואף לפי פירוש זה כלול ההבדל השלישי בשני. ולפי הפירוש המיוחס לרש"י אין כאן אלא שני הבדלים, והסיפא ("הפר עולמית") היא פירושה של הרישא. ועיין גם בפירוש הר"א מן ההר, עמ' רמ"ב ואילך, ובמאירי למשנתנו. והר"מ בפיה"מ כאן ובחבורו פ"ב מה' נזירות הי"ח ופ"ח מה' עבדים הי"ז פירש את הסיפא: הפר לעבדו יצא לחרות, כלומר אם לא בטל את נזירותו בדרך כפייה, כאדון לעבד, אלא אמר לו "מופר לך", יצא לחרות, משום שנהג בו מנהג בן חורין, ודינו כאילו הניח לו רבו תפילין (בבלי גיטין מ' א', כתובות כ"ח ב'), עיי"ש בה' עבדים הנ"ל. ועיין בהשגות הראב"ד שם ושם. ואח"כ כשיצא לחרות משלים את נזירותו49ורבינו גרס במשנתנו כבהוצאות הבבלי: ומשלים (בוי"ו), וכ"ה במ"ר פ"י, ז' (בד"ר), ועיין בהשגות הראב"ד שם. ואין הבדל בין "משלים" לבין "ומשלים", והרבה כאלה במשנתנו, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1077, ואילך. ולפלא שלא העיר על משנתנו כאן. ונוהג בנזירות. ולפ"ז אין הסיפא עניין כלל לרישא, ונשנו במשנתנו שני הבדלים כבתוספתא כאן. ועיין מ"ש ע"ז להלן, שורה 58–59, ד"ה ולפי פירושנו.
55-56. שאין שותין אלא בפניו, ואין מיטמין למתים אלא בפניו. בד: ואין שותין אלא וכו'. ובכי"ע: אין שותה יין אלא וכו'. ואף לפנינו "שאין" הוא כמו "ואין", והרבה כאלה במשנתנו, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 652 ואילך.
וסובר התנא שלנו שאין בעליו מקפידין אלא אם העבד מתנהג בנזירות בפניו, כאדם שנזר אלקיו בראשו, אבל שלא בפניו לא איכפת לו. וכפייה בעבד אינה כפייה בשוטים, אלא כל שאמר לו "טול ושתה"50ואין כאן לשון הפרה אם לא ביטל את הנדר, עיין בבלי נדרים ע"ז ב'. חייב לשמוע לו. וכן אמרו בירושלמי פ"ט ה"א, נ"ז ע"ג, שאפילו היה בידו למחות ולא לשמוע לבעליו אומרים לו: "הלכה היא, שמע לדברי רבך". ולפיכך אנו מניחים שפקודה זו של רבו אינה מתייחסת אלא כשהוא בפני רבו. עיין מ"ש ע"ז להלן.