40. כל קרבנות צבור והיחיד הציץ מרצה על טומאת הדם ועל טומאת הגוף וכו'. וכ"ה בד, בכי"ע בקג"נ כאן, ולעיל פסחים פ"ו ה"ה בכל הנוסחאות. ובתוספות רי"ד פסחים פ"א ב' (י"ט ע"ב מן הספר): וזו היא ששנינו בפ' בתרא דתוספתא דנזיר, כל קרבנות הציבור והיחיד הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף ואם ניטמא טומאת התהום וכו', וברור מתוך פירושו שיש שם השמטה ע"י הדומות, וצ"ל: על טומאת הדם [ועל טומאת הגוף, חוץ מנזיר ועושה פסח שהציץ מרצה על טומאת הדם] ואין הציץ מרצה וכו'. עיין מ"ש בבאורה לעיל ח"ד, עמ' 584. והלכה זו תמוהה מאד שהרי בפירוש שנינו להלן מנחות פ"א ה"ו: אין הציץ מרצה על טומאת הגוף, על מה הציץ מרצה על טומאת הדם. וכן מוכח מכמה מקומות, עיין מ"ש לעיל ח"ד הנ"ל, עמ' 585.
והפירוש הנכון הוא בתוספות רי"ד הנ"ל שהכוונה הוא לטומאת הגוף של הבעלים, ולא של העובד, וכל ברייתא וברייתא מעניינה, ובנזיר ועושה פסח רוב השאלות הן בטומאת בעלים, ואמרו שבכל הקרבנות, בין בקרבנות ציבור ובין בקרבנות יחיד הורצו הקרבנות אעפ"י שהבעלים טמאים, ובהם באמת אין צריכים להרצאת ציץ "שהרי גם הערל נמי משלח קרבנותיו (פסחים ס"ב א') ואין לומר שהציץ מרצה על הערלה" אלא שנקטו ריצוי ציץ אגב סיפא. ואני מבטל בזה את פירושי בח"ד, עמ' 585, משום שלשיטת בני א"י בוודאי שכל הטמאים משלחים את קרבנותיהם, ואין צורך בריצוי ציץ, עיין מ"ש לעיל פ"ה, הערה 6.
41. חוץ מנזיר ועושה פסח שמרצה לטומאת הדם, ואין מרצה על טומאת הגוף. כלומר, אם הבעלים טמאים טומאת מת אין הציץ מרצה עליהם, מפני ששניהם מחוסרי זמן הם, ואינם חייבים בקרבן כלל. ועיין במשנת פסחים פ"ז מ"ז. ובשאר קדשים אין צורך בריצוי ציץ כלל כפירוש הרי"ד הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל ח"ד, עמ' 585 הנ"ל.
42. ואם נטמא טומאת התהום הרי זה מרצה. בד: ואין נטמ' טומא' התחום וכו'. ואין "ואין" אלא "ואם", עיין מ"ש לעיל ח"ג, עמ' 466, שורה 62, ועוד בכ"מ. ואשר לכתיב "התהום" הרי גם בכת"י שלנו אפשר לקרוא כן, ועיין מ"ש לעיל פ"א, שו' 17–18, ד"ה ובד. ועיין להלן שורה 45. וכ"ה לעיל פסחים פ"ו, עמ' 172, שורה 26, ובד שם בכל הבבות. ועיין במשנת פסחים פ"ז מ"ז הנ"ל וכאן פ"ט מ"ב. ועיין מ"ש לעיל ח"ד, עמ' 586. עכשיו מצאתי שפירוש רב צמח נמצא בשלימותו בשו"ת יכין ובעז ח"א סי' ק"ד בשם "י"מ".
44. ובין עד שלא עשה פסחו. כ"ה בכל הנוסחאות, ובכי"ו נשמטה המלה "עשה" בטעות.
46-47. עד שלא עשה פסחו, צריך לעשות פסח שני, משעשה פסחו, אין צריך לעשות פסח שני. לעיל ח"ד, עמ' 586, הבאתי את הציונים לראשונים ואחרונים, וכתבתי: וברור מתוך הירושלמי שהכוונה לשחיטה34וכן פירשו כמה מן הראשונים את התוספתא, עיין בתוספות פסחים פ"א ב', ד"ה וטמא, עיין מ"ש לעיל ח"ד, עמ' 586. וכו'. וסמכתי על הגירסא המשובשת שבירושלמי פסחים פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, שאמרו שם: קל שאת מיקיל ביחיד, שאם נתוודע לו לפני זריקה יעשה כמי שניטמא לאחר זריקה, בשביל שלא ידחה לפסח שני. אבל עכשיו אני מקבל את הגהת בעל או"ש35פ"ו מה' קרבן פסח הי"ב, וציינתי לו בפסחים שם, עמ' 586, שו' 30. שהגיה שם: שאם נתוודע לו לאחר36וכ"ה הגירסא בנזיר פ"ט ה"ב, נ"ז סע"ג. זריקה יעשה כמי שניטמא לאחר זריקה, בשביל שלא ידחה לפסח שני, את מהמיר עליו בציבור שאם נתוודע לו לאחר זריקה, ייעשה כמי שנטמא לפני (צ"ל: לאחר) זריקה בשביל שלא יאכל הבשר. וכן מוכח מן המקבילה להלן.37ודוחק בעיני לחלק בין עושה פסח ונזיר, עיין בתוספות כאן ס"ג א', ד"ה מאן. ולפ"ז "משעשה פסח" הכוונה לעשייה ממש, לזריקת הדם.38כמו שכתב בהגהות מלא הרועים בפסחים פ"א ב'. ושלא כמסקנת הבבלי פ"א ב', עיין מ"ש לעיל ח"ד הנ"ל, עמ' 586, בשם ראשונים ואחרונים. ועיין מ"ש להלן שורה 50–52. ועיין בפירוש הנצי"ב לספרי נשא, עמ' קי"ט ואילך.