36. מת אחד מהן וכו'. הכל כבמשנתנו הנ"ל. ובכי"ע המשנה מקוצרת.
37. אם טמא הייתי וכו'. כלומר, ואיני יכול לגלח עכשיו תגלחת טהרה.
37-38. הרי אתה נזיר לאחר שלשים יום. ואם הראשון טמא, לפנינו שני נזירים, אחד טמא ואחד טהור, ואם היה הראשון טהור, שניהם נזירים טהורים, אלא שאין הנזירות חלה על השני אלא אחרי שכלתה נזירותו של הראשון. ו"לאחר שלשים" לאו דווקא, אלא הרי אתה נזיר לאחר שאני משלים את נזירותי.
38. סופרין שלשים יום וכו'. כלומר משלימין את ימי הנזירות של הראשון, ובנתים הראשון מזה ושונה וטובל ומעריב שמשו, ועכשיו מותר לו לגלח ממה נפשך בין אם הוא טהור ובין אם היה טמא, ולפנינו קרבן טהרה וודאי, שהרי אחד מהם וודאי נזיר טהור, וחטאת העוף באה על הספק כקרבן טומאה,14והשני מגלח בסוף שלשים האחרונים, שהרי הוא נזיר טהור וודאי, ואם הראשון היה טמא, נגמרה נזירות השני בשלשים הראשונים ונזרק הדם, ומקיים מצות גילוח עכשיו (לאחר שלשים יום), ואם הראשון היה טהור מקיים בסוף שלשים האחרונים מצות גילוח בזמנו. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
40. וקרבן טומאה שלך ספק. המלה "שלך" היא באשגרה מלעיל ומלהלן, שהרי השני הוא טהור וודאי. ובמשנתנו חסרה מלה זו. ובמשנתנו, וכן כאן, לא נזכר מהו הקרבן טומאה, וסמכו על הידוע שהכוונה לחטאת העוף שרק היא באה על הספק ואינה נאכלת (עיין להלן). ואפשר שמביא גם עולת העוף ומתנה עליה שתהא נדבה אם אינו טמא, עיין במיוחס לרש"י נ"ט ב', בתוספות ס' א', ד"ה תגלחת, במאירי למשנתנו ולהלן ס' א'.15ועיין להלן פ"ו, הע' 19.
סופרין שלשים יום וכו'. שהרי שניהם ספק נזירים וודאי טהורים. הראשון שמא היה טמא בתחילה, וטהר, וסתר את מה שמנה, ועכשיו צריך לספור בטהרה שלשים יום. והשני שמא היה הראשון טהור בתחילה, וחלה עליו עכשיו נזירות של שלשים יום. אבל וודאי שיש לפנינו נזיר טהור אחד שחייב בקרבן טהרה כדינו.
40-41. מביאין קרבן (טומאה וקרבן) טהרה וכו'. אף כאן "קרבן טומאה" הוא באשגרה מלעיל (עיין לעיל, שורה 33, ד"ה ומביאין, ומש"ש). ובמשנתנו ליתא, ואין כאן קרבן טומאה שכבר קרב.
41. וקרבן טהרה שלך. כלומר הקרבן שהקרבנו לפני שלשים, ועכשיו הוא קרבן טהרתי, וכן מפורש במשנתנו הנ"ל. והשני מגלח עכשיו ממה נפשך (עיין מ"ש לעיל, הערה 14), והראשון אינו מגלח מספק, שהרי תגלחת טהרה אינה מעכבת, עיין מ"ש לעיל, שורה 33, ד"ה ומביאין.
42. וקרבן טומאה שלך. צ"ל: וקרבן טומאה בספק, כמו שהוא במשנתנו הנ"ל.
42-43. שלשים יום הראשנים ושלשים יום האחרונים אסור לגלח, ולשתות יין, וליטמא למתים. כלומר, שניהם אסורין בשלשים יום הראשונים, ואפילו השני שמא היה הראשון טמא וחלה עליו נזירות, ושניהם אסורים בשלשים יום האחרונים, הראשון שמא היה טמא, ועכשיו מונה נזירות בטהרה, והשני שמא היה הראשון טהור, וחלה עליו נזירות בשלשים האחרונים. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי.
43-44. אם גילח, ושתה יין, וניטמא למתים, סופג את הארבעים. וכ"ה בד ובכי"ע (ושם: הרי זה לוקה וכו'). והכוונה שגילח פעמיים, בראשונים ובאחרונים, ולוקה ממה נפשך, וכמ"ד שהתראת ספק שמה התראה. ובירושלמי פ"ח ה"א, נ"ז ע"א: שתה יין בתוך שלשים יום הראשונים וכו', התרו בו על שניהם כאחד, פלוגתא דר' יוחנן וכו', ר' יוחנן אמר מקבלין התרייה על ספק וכו'. ובשי"ק שם, ד"ה א"ל, הגיה בתוספתא כאן: אינו סופג וכו'.
44-45. הוא עצמו על הראשנים חייב ועל השניים פטור. כלומר, השני פטור ממלקות בין על הראשונים ובין על האחרונים (אם התרו בו על אחד מהן), אבל הראשון (הוא עצמו) לוקה על הראשונים ממה נפשך, ואפילו אם היה נזיר טמא ונטמא שוב לוקה, עיין לעיל פ"ב הי"ד, שורה 46.
ובירושלמי פ"ח ה"א, נ"ז ע"א: שתה יין בתוך שלשים יום הראשונים אינו לוקה, בתוך שלשים יום האחרונים לוקה (צ"ל להפך: לוקה וכו' אינו לוקה, כהגהת המפרשים). הבא מן השוק אינו לוקה לא על השניים (צ"ל: הראשונים) ולא על האחרונים.