40-41. נזיר שנטמא וחזר ונטמא וחזר ונטמא מביא קרבן אחד על הכל. להלן כריתות פ"א הי"ד. ובמשנתנו שם (פ"ב מ"ג): חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וכו', ונזיר שנטמא טומאות הרבה. ובירושלמי (ונביאו להלן בסמוך): ניטמא וחזר וניטמא מביא קרבן על כל אחד ואחד. ועיין מ"ש להלן.
41-42. נטמא ביום השביעי שלו וחזר ונטמא ביום השמיני שלו מביא קרבן על כל אחד ואחד דברי ר' ליעזר. וכ"ה בד. וכן בירושלמי פ"ו ה"ח, נ"ה ע"ב: ותני כן נטמא בשביעי וחזר וניטמא בשמיני31אלא שהדברים משובשים שם, עיין מ"ש להלן, סד"ה ברם. מביא קרבן לכל אחד. ובכי"ע כאן: ניטמא יום שביעי שלו וחזר וניטמא יום שביעי שלו מביא קרבן על כל אחד ואחד וכו'. וכ"ה להלן כריתות הנ"ל בד ובכי"ו (אלא ששם: דברי רבי, וחסר השם "אליעזר", ועיין בהגהות הגר"א בבבלי י"ח ב'). ובבבלי י"ח ב': נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד, נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני מביא קרבן על כל אחד ואחד, מתחיל ומונה מיד דברי ר' אליעזר וכו'.
וכדי לברר את הגירסא הנכונה עלינו לברר מתחילה את ההבדל בין הבבלי והירושלמי בפירוש משנת כריתות פ"ב מ"ג הנ"ל בכוונת "נזיר שנטמא טומאות הרבה" שאינו מביא אלא קרבן אחד. לפי הבבלי (כאן י"ח א', כריתות ט' ב') משנתנו היא כר' יוסי בר' יהודה גרידא הסובר שנזיר טמא מתחיל למנות נזירות טהרה אחרי תגלחתו והזייתו (ביום השביעי), ומשנתנו מחדשת שאעפ"י שהוא כבר עומד בנזירות טהרה ונטמא, מכל מקום אינו מביא קרבן טומאה על טומאתו החדשה, אבל לרבי כל זמן שאינו ראוי לקרבן אינו מונה נזירות טהרה ועדיין עומד בטומאתו הישנה, ואינו שייך לומר "נזיר שנטמא טומאות הרבה", וטומאה אחת ארוכה היא. ואם נטמא ביום שראוי להביא בו קרבן, הרי צריך באמת להביא קרבן טומאה לכל אחת ואחת. ופשיטא שכן הדין אף לחכמים הסוברים שאינו מונה אלא משעת הבאת קרבנותיו, וכל זמן שלא הביא קרבנותיו עדיין טומאה ארוכה היא ואין כאן "טומאות הרבה", ומשהביא קרבנותיו באמת חייב על כל אחת ואחת, והא בהא תליא (עיין בבלי י"ח ב'). וממילא אין להעמיד את משנת כריתות אלא כר' יוסי בר' יהודה גרידא, שיש כאן טומאות הרבה (שנטמא בזמן שהתחיל למנות נזירות טהרה), ואינו חייב אלא קרבן אחד. ולפי זה אם נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו מביא אלא קרבן אחד, אעפ"י שהתחיל למנות בטהרה, וכמשנת כריתות הנ"ל, אבל אם נטמא בשמיני (ביום שראוי להביא קרבן) וחזר ונטמא בשמיני מביא על כל אחד ואחד לדברי ר' אליעזר, כמסורת הבבלי י"ח ב'.32ועיין בקרן אורה שם מ"ש על דברי התוספות. ועיין מ"ש לעיל פ"ב, שורה 43–45, ד"ה כל אילו.
ברם בירושלמי פ"ו ה"ח, נ"ה ע"ב, הביאו את מחלוקת רבי ורבי יוסי בר' יהודה, ואמרו: ניטמא וחזר וניטמא מביא קרבן על כל אחד ואחד. אמר ר' זעירא כר' יוסי בי ר' יהודה, ברם כר' היידא הוא עומד בנזירות טומאה. והירושלמי לא הזכיר כלל את משנת כריתות, ולא חילק בין טומאה אחת ארוכה וטומאות הרבה, והכוונה במשנת כריתות היא במקום שעדיין לא התחיל למנות בטהרה (ולכל אחד ואחד כדינו), ולפיכך אינו חייב אלא קרבן אחד, אבל אם ניטמא אחר שטהר וחזר וניטמא חייב על כל אחת ואחת, ואין כאן רבותא אלא לר' יוסי בר' יהודה גרידא שאפילו אם ניטמא בשעה שאינו ראוי לקרבן (והיינו בשביעי), הואיל וכבר גילח וטבל33עיי"ש בירושלמי ובבבלי מ"ד ב'. והתחיל למנות בטהרה, חייב קרבן על הטומאה החדשה. וההלכה של הברייתא של "ניטמא וחזר וניטמא חייב על כל אחת ואחת" קיימת לכולי עלמא, אלא שלחכמים דינו כן בשניטמא אחרי שהביא קרבנותיו, כמפורש בירושלמי פסחים פ"ז ה"ז, ל"ד ע"ד, כאן פ"ט ה"ב, נ"ז רע"ד.34כהדא דתני ניטמא וחזר וניטמא מביא קרבן על כל אחד ואחד. ולפיכך קשה לקבל את הגהת בעל ק"ע ואחרים בירוש' כאן פ"ו הנ"ל. ולהלן בירושלמי שם: אמר ר' אילא מה פליגין למנות לנזירות בטהרה וכו', אמר רבי עד שיביא ממש, ר' יוסי בי ר' יהודה אומר אפילו נראה להביא וכו'. ור' אילא חולק35כן נראה ברור מתוך הסוגיא שם, ואין לדבר על שיטת ר' אילא כשיטת הירושלמי, שהרי רוב האמוראים חולקים עליו. ועיין מ"ש בקרן אורה י"ח ב', ד"ה ומה שהקשו, ובמפרשי הירושלמי. ועיין מ"ש בצפנת פענח פ"ו מה' נזירות הי"א. על ר' זעירא ור' יוסי לעיל שם (וכן על מסורת הבבלי), והוא סובר שאף לר' יוסי בר' יהודה אינו מתחיל למנות אלא עד שיטהר ממש (אחרי הערב שמש), והוא מיום השמיני, ואעפ"י שלא הביא קרבנותיו אלא לאחר זמן, ולרבי אינו מתחיל למנות אלא אחרי הבאת קרבנותיו ממש, ואם לא הביאן אלא בתשיעי אפילו אם גילח וטבל בשביעי אינו מונה אלא מן התשיעי, וכשיטת החכמים בבבלי ובתוספתא. והמשך הירושלמי שם הוא משובש, וכנראה שלקה גם בחסרון, ואין בידי לתקנו בדרך קרובה. ועיין מ"ש הנצי"ב בפירושו לספרי נשא, עמ' קל"א ואילך.
נמצאנו למדים ששיטת רוב האמוראים בירושלמי הנ"ל בדעת ר' יוסי בר' יהודה היא שאם ניטמא בשעה שכבר התחיל למנות בטהרה ביום השביעי וחזר וניטמא באותו יום חייב קרבן על כל אחד ואחד, והוא כגירסת כי"ע כאן וגירסת ד וכי"ו להלן כריתות (למסכת זו אין בידינו כי"ע) פ"א הנ"ל. ור' אליעזר סובר בהלכה זו כמותו.36ועיין בקרן אורה שציינתי לעיל, הע' 32.
42-43. ר' שמעון אומ' קרבן אחד על הכל עד שיביא אשמו. וכ"ה בד, וכן היה בתוספתא לפני המיוחס לרש"י, עיין להלן. ובכי"ע: וחכמ' אומ' וכו'. וכ"ה בנוסחת הריב"ן בבבלי י"ח ב', אות ח'. ועיין בתוספות רי"ד ט"ז סע"ב, סד"ה איתיביה. אבל להלן כריתות פ"א סהי"ד הנ"ל: וחכמים אומרים וכו' עד שיביא חטאתו. וכ"ה בבבלי י"ח ב' ברוב הנוסחאות, ולהלן בסמוך, כגירסת ד. ובמיוחס לרש"י נ"ד א', ד"ה ומני: ומני רבנין היא וכו' דאמרי דאין מתחיל למנות עד שיביא אשמו37כן היתה גירסתו בבבלי י"ח ב'. ועיין בנוסחת הריב"ן שם, ועיין צפנת פענח פ"ו מה' נזירות הי"א. וכו', ואי איכא ספרים דכתיב בהו ומני ר' שמעון היא, לאו שבשתא היא, דברייתא תני לה להא דרבנן כר' שמעון, וכוונתו לתוספתא כאן, וכגירסת ד וכי"ו.
44-45. [וחכמים אומרים קרבן אח' על הכל], עד שיביא חטאת. המוסגר הוא בד, וכ"ה בתוספתא כריתות פ"א, עיין מ"ש לעיל, שורה 42–43, ד"ה ר' שמעון. ובכי"ע כאן: ר' שמעון אומ' וכו'. ועיין במשנת נגעים פי"ד מי"א, ולהלן כריתות פ"א הי"ד (לעניין מצורע).
46-47. ואין מתחיל לימנות עד שיביא חטאתו, הביא חטאתו ולא הביא אשמו מתחיל לימנות. מלשון התוספתא משמע קצת שהלכה זו היא אפילו לר"ש שסובר שאם נטמא לפני שהביא אשמו אינו מביא קרבן אחר, ולא אמר כן אלא לעניין קרבן, אבל לעניין מניין כטהרה מתחיל למנות מיד. וכן אמרו בבבלי כריתות כ"ז סע"א: דאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי אין לך דבר שהוא בא לבטלה אלא אשם נזיר בלבד, ומוכח משם שאינו מועיל כלום, משום שמתחיל למנות נזירות בטהרה לפני שהקריב את האשם. ועיין בהשמטות וחידושין משטמ"ק כריתות שם, אות כ"ה. ועיין בספרי זוטא, עמ' 243, ובהערות שם. ועיין קרן אורה י"ח סע"ב, ד"ה ובתוספתא, ובצפנת פענח פ"ו מה' נזירות הי"א. אבל מסתבר שלשיטה זו של ר"ש שאינו חייב בקרבן טומאה שנית, אלא אחר שהקריב אשמו על הראשונה, אין כאן אשם לבטלה כלל.38שהרי כבר התחיל למנות בטהרה, וכבר הביא חטאתו ועולתו, ואינו חייב קרבן טומאה שנית משום שעדיין לא הביא אשמו, ונמצא שאשמו שמקריב אח"כ פוטרו מקרבנות הטומאה השנייה, ואין כאן אשם לבטלה כלל. ועיין מ"ש לעיל, שו' 41–42, ד"ה וכדי, ואינו עניין לכאן (אפילו לשיטת הבבלי) ומשנתנו מדברת בשניטמא לפני הבאת קרבנותיו, שכולן מכפרין על טומאות הרבה.
47-48. ר' ישמעאל בי ר' יוחנן בן ברוקח אומ' כשם שחטאתו מעכבתו כך אשמו מעכבו. וכ"ה בבבלי י"ח ב'. ובספרי נשא ריש פי' ל"א: והזיר לה' את ימי נזרו, כל אשמות שבתורה מעכבים את הכפרה חוץ מזה. ר' ישמעאל אומר אף זה מעכב, שנאמר והזיר לה', אימתי, בזמן שהביא כבש בן שנתו לאשם. ועיין בבלי י"ח ב'-י"ט א'. ועיין בבלי פסחים נ"ט א', ערכין כ"א א', ומ"ש לעיל ח"ד (פסחים), עמ' 549.
48-50. מודה ר' שמעון שאם גילח על חטאתו שלא לשמה, ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן, תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. במשנתנו פ"ו מ"י: גלח על החטאת שלא לשמה, ואח"כ הביא קרבנותיו לשמן, תגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. גלח על העולה, או על השלמים, שלא לשמן וכו', ר' שמעון אומר אותו הזבח לא עלה לו, אבל שאר זבחים עלו לו. ומפרשת התוספתא שלא נחלק ר' שמעון אלא על הסיפא, משום שהוא סובר שאפילו אם גילח על שלמי נדבה יצא (ירושלמי פ"ו הי"א, נ"ה סע"ג, בבלי מ"ו סע"ב), והרי עולה ושלמים שנזבחו שלא לשמן כשרים (זבחים פ"א מ"א, ועיי"ש סמ"ג), אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ודינם כשלמי נדבה וכעולת נדבה. אבל חטאת ששחטה שלא לשמה הרי הוא פסולה לכולי עלמא (משנת זבחים הנ"ל), ונמצא שגילח לפני שהביא קרבנותיו, וממילא לא עלה לו שום קרבן שהביא אחר כך. וכן מוכח ממשנתנו הנ"ל שחלקה את דברי הת"ק לשתי בבות, אעפ"י שלדבריו אין הבדל בין חטאת לבין עולה ושלמים, משום שלא נחלק ר' שמעון אלא על הסיפא, עיין במיוחס לרש"י שם מ"ו סע"ב. ובד נוספה כאן הסיפא של משנתנו, והוספה שלא במקומה היא, והמוסיף כיוון להוסיפה לפני "מודה ר' שמעון וכו' ".