24. הכל משלחין תחת הדוד, חוץ מן הטמא שבמדינה. כל הברייתא (בשם התוספתא) נעתקה בס' יחוסי תו"א ערך טבי, הוצ' הרי"ל מיימון, עמ' תמ"ה. ובמשנתנו פ"ו מ"ח: ר' מאיר אומר הכל משלחין תחת הדוד, חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד. וכל הברייתא שלנו בירושלמי פ"ו ה"ט, נ"ה ע"ג, ובבבלי מ"ה ב'. ועיין ספרי נשא סוף פי' ל"ה, עמ' 40, וס"ז שם, עמ' 245. ופירש במאירי למשנתנו: ואם גילח במדינה, ר"ל בירושלם. וכן משמע מדברי הר"מ פ"ח מה' נזירות ה"ג. ובתוספות מ"ה ב', ד"ה לא היה, פירשו במדינה מחוץ לירושלים. ובירושלמי הנ"ל הגירסא בברייתא שלנו: חוץ מן הטמא שבגבולין, ואף "גבולין" פירושו חוץ למקדש, או חוץ לירושלים, עיין במלא"ש למשנתנו. ועיין מ"ש לעיל ח"ב (חלה), עמ' 812. ועיין בספרי הנ"ל סוף פיסקא ל"ה. ובמשנת מדות פ"ב מ"ה: דרומית מזרחית (כלומר, הלשכה שבדרומית מזרחית של עזרת נשים) היא היתה לשכת הנזירים, ששם הנזירין מבשלין את שלמיהן, ומגלחין את שערן ומשלחין תחת הדוד. ועיין בקרן אורה למשנתנו מ"ה ב', ד"ה ואם גילח, ועיין מ"ש להלן.
ואשר למלה "משלח" פירש במיוחס לרש"י מ"ה רע"ב: ומשלח, ומניח. והר"מ (פ"ח מה' נזירות ה"ב): ואח"כ משליכו לאש. ושמעתי מפי פרופ' אברהם שפירא לפני כעשרים וחמש שנה שמשלח פירושו "שורף", דוגמת שימושו במקרא "שלחו באש" (שופטים א', ח': שם ספ"כ; תהלים ע"ד, ז') "ושלחתי אש" (יחזקאל ל"ט, ו'; הושע ספ"ח; עמוס א', ד': שם ב', ה'), ועוד. ונ"ל שבלשון חז"ל בוודאי שימושו כן, שכן אמרו בתוספתא ערכין פ"א ה"י: והיו ישראל משתלחין16גירסא זו "משתלחין" בטוחה בהחלט, שכ"ה בד ובכי"ו, וכן מעתיקים בשם התוספתא בשו"ת הגאונים שערי תשובה סי' פ"ה ובפי' הר"י ברצלוני לסי יצירה, סוף עמ' 73. מפני האש. ובמקבילה במכילתא יתרו, בחדש פ"ט, עמ' 236: לפי שהיו ישראל משולהבין מחמת אש של מעלן וכו'. ובתנחומא תולדות, הוצ' בובר סי' י"ג, ס"ז ע"א: בשביל שלא ישיב ליחו מן השרב. וברור שצ"ל: שלא ישתליחו17בובר בהע' פ' שם מביא בשם כ"י פרמא: בשביל שישתלהו מן השרב, ואפשר שטעה וצ"ל: שלא ישתלהו וכו'. ובליקסיקון עתיק של מלים זרות בתנחומא כ"י פריס 1408 (לפי שווב 1408 .Le Ms. Hebrew No וכו', פריס 1913, עמ' 15) מעתיק משם: שלא ישתלהו בשרב. (במלה אחת) מן השרב.
מפני שנקבר. וכ"ה בברייתא שבבבלי מ"ה ב' הנ"ל. ופירושו שטמא שבמדינה בוודאי אין מצותו לשלח תחת הדוד, שהרי אין לו קרבן שלמים שנאכל בירושלים, וכל קרבנותיו הם קדשי קדשים ומתבשלים בעזרה, וממילא אין מצוותו בשריפה אלא בקבורה, כמשנה תמורה (פ"ז מ"ד), וכל הנקברין לא ישרפו (שם מ"ו). ועיין בירושלמי ערלה פ"ג ה"ב, ס"ג ע"א, ובבלי תמורה ל"ד א', ומ"ש בקרן אורה מ"ה ב', ד"ה ר"מ אומר, ובצפנת פענח פ"ו מה' נזירות הי"ד. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
25. הטמא שבמקדש משלח תחת הדוד של חטאת ושל אשם דברי ר' מאיר. וכ"ה בד ובס' יחוסי תו"א הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: והטהור (צ"ל: והטמא, כמו שהגיהו בד"ח) שבמקדש תחת הדוד של אשם מביא דברי ר' מאיר. ובספרי נשא סוף פי' ל"ה, עמ' 40: אין לי אלא תחת זבח השלמים, תחת חטאת, תחת אשם מנין, ת"ל תחת זבח מכל מקום. ועיין מ"ש להלן, שורה 30–32, ד"ה כיצד. ובאר בקרן אורה הנ"ל ע"פ הירושלמי הנ"ל (וכמו שהגיהו שם בד"ח) שר"מ סובר ראוי אעפ"י שאינו סמוך, סמוך אעפ"י שאינו ראוי. ולפיכך הטמא שבמקדש (כלומר, שבירושלים) שהוא סמוך לעזרה, אעפ"י שאינו ראוי להכנס לעזרת ישראל18כלומר, בשעת תגלחת הטומאה, אבל בשעת השילוח תחת הדוד (כלומר, בשמיני ביום הבאת קרבנותיו) כבר ראוי להכנס לעזרה. ודברי המיוחס לרש"י מ"ה א', ד"ה אלא, תמוהים, עיין בקרן אורה שם. מצותו בשריפת שערו, ושורפים את שערו בעזרה תחת הדוד של חטאת (העוף), או של האשם. ועיין בצפנת פענח פ"ו מה' נזירות הי"ד.
25-27. ר' יהודה אומ' הטמא כאן וכאן משלח תחת הדוד, הטהור כאן וכאן אינו משלח תחת הדוד. וכן מעתיק בשם התוספתא בס' יחוסי תנאים ואמוראים עמ' תמ"ה הנ"ל, ומוסיף: ולא איתפריש לי שפיר הברייתא זו. ובוודאי שאין לפרש את הברייתא כגירסת כי"ע ובעל ספרי יחוסי תנאים ואמוראים. אבל ברור שיש כאן ט"ס, והנכון הוא בד: הטמא כן וכן אין משלח תחת הדוד, הטהור כן וכן משלח תחת הדוד. וכע"ז בירושלמי ובבבלי הנ"ל. וכן יוצא מסתם משנתנו פ"ו מ"ח, לפי גירסת רוב הנוסחאות. ובספרי זוטא, עמ' 245: ר' יהודה אומר מגלח פתח אהל מועד משלח שער תחת הדוד, והמגלח במדינה בטומאה קוברו במקומו. ומדבריו משמע שדווקא המגלח במדינה בטומאה קוברו במקומו, אבל המגלח בירושלים אפילו טמא שורפו תחת הדוד. ובמשנתנו סוף תמורה: ר' יהודה אומר אם רצה להחמיר על עצמו לשרוף את הנקברים רשאי.
ובתס"ר ח"ב, עמ' 53, ציינתי לתוספתא מכות פ"ב (כי"ע וכי"ו פ"ג) ה"ה: אפילו הוא נזיר אין יוצא משם (כלומר, מעיר מקלטו) לעולם, אבל מגלח כל שערו ומשלח תחת הדוד. והוא כר' יהודה שהטהור משלח תחת הדוד בין במקדש ובין במדינה. עכשיו ראיתי שכבר קידמו אותי בקרן אורה כאן מ"ה ב', סד"ה ואם, ובצפנת פענח פ"ו מה' נזירות סהי"ד.
ובספרי נשא סוף פי' ל"ה הנ"ל: אין לי אלא תחת זבח השלמים, תחת חטאת, תחת אשם מניין, ת"ל תחת זבח מכל מקום. אין לי אלא במקדש, בגבולים מנין, ת"ל ונתן על האש מכל מקום. והנה הרישא היא כר"מ (עיין מ"ש לעיל, שורה 25, ד"ה הטמא), אבל הסיפא סתומה. ואפשר לפרשה בנזיר טהור, ותנא זה מחלק בין גילח בירושלים ובין גילח בגבולין, ובגילח בירושלים בין טהור ובין טמא משלחין תחת הדוד (כמפורש ברישא) ובגילח מחוץ לירושלים שאין לשורפו שם תחת הדוד, מגלח ושורפו "על האש מכל מקום", משום ששער נזיר טהור מצותו בשריפה. ושמא אף הסיפא מדברת בנזיר טמא, ואם גילח מחוץ לירושלים מ"מ יכול לשורפו, כר' יהודה בסוף תמורה (עיין מ"ש לעיל, סד"ה ר' יהודה). ודוחק.
27-28. וחכמ' אומ' הטמא כאן וכאן, והטהור בגבולין אין משלחין תחת הדוד וכו'. ירושלמי ובבלי הנ"ל. ועיין בספרי זוטא, עמ' 245 הנ"ל.
28-29. שגילח בטהרה ובפתח אהל מועד, שנ' וגלח הנזיר פתח אהל מועד. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ובבבלי: אלא טהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו. ופתח אהל מועד, לאו דוקא, עיין ספרי הנ"ל פי' ל"ה, עמ' 39, ובבלי מ"ה א'. ועיין בקרן אורה למשנתנו מ"ה ב', ד"ה ואם גילח.
29-30. ר' שמעון שזורי אומ' האיש משלח תחת הדוד, ואין האשה משלחת תחת הדוד, מפני פרחי כהונה. בבבלי מ"ה סע"א: ר"ש שזורי אומר וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולא נזירה, שמא יתגרו בה פרחי כהונה. וכתב בפי' הרא"ש שר' שמעון שזורי חולק על משנת מדות פ"ב מ"ה, שהרי בלשכת הנזירים היה אפשר לגלח אותה בשעה שאין שם פרחי כהונה, ולשיטתו מגלחין אותה פתח אוהל מועד בפומבי. וכן כתב בנימוקי רבינו עזריאל (בשטמ"ק) מ"ה סע"א (בדרך שמא). ולפי גירסת התוספתא צריך לפרש שר"ש שזורי כחכמים הנ"ל, ואין לך משלח תחת הדוד אלא המגלח כמצותו, והיינו פתח אהל מועד (כמפורש לעיל), ואין האשה משלחת תחת הדוד, מפני שאינה מגלחת פתח אהל מועד, משום פרחי כהונה.
ובספרי זוטא, עמ' 245: וגלח הנזיר, ר' שמעון השזורי אומר לא הנזירה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר גלח וגלח אף הנזירה. ר' יוחנן הסנדלר אומר נזיר אל פתח אהל מועד, אין הנזירה פתח אהל מועד, שלא להרגיל פרחי כהונה לעבירה. ולפי פשוטו של לשון משמע שאין האשה מגלחת כלל, לדעת ר' שמעון שזורי. ולא מצאתי חבר לדעה זו, עיין במשנתנו פ"ד מ"ה19וכנראה שהוא סובר שאין תגלחת מעכבת ואינה חייבת לנוול עצמה כ"יפת תואר". ועוד.
30-32. כיצד משלחו, נותן עליו רוטב, משלח תחת הדוד של שלמים, אם שלחו תחת הדוד של חטאת ושל אשם יצא. וכ"ה בבבלי מ"ה ב'. ואמרו שם: אשם בנזיר מי איכא. אמר רבא ה"ק ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם יצא וכו', עיי"ש. ולפי גירסא זו משמע שלכתחילה לא ישלח תחת האשם, אלא בדיעבד יצא. וכן פסק הר"מ בפ"ו מה' נזירות סהי"ד, ועיין בתיו"ט פ"ו מ"ה, ד"ה הכל משלחין, שהעיר שמקור הר"מ בתוספתא כאן, עיי"ש. אבל הלשון "יצא" קשה, וכבר עמד על כך בקרן אורה מ"ה ב', סד"ה אמר רבא. ועיין בצפנת פענח על הר"מ שם. ובתוספתא אפשר לפרש שנקט "יצא" אגב "חטאת", והכוונה לחטאת של נזיר טהור, כלומר, אע"ג שמצותו לכתחילה לגלח על השלמים, מכל מקום בדיעבד אם גילח על החטאת יצא ידי מצות גילוח.
ובכי"מ בבבלי הנ"ל חסרה המלה "יצא", ובדברי רבא הגירסא היא: ה"ק ואם נזיר טמ' משל' תח' הדוד של אשם. וכ"ה הגירסא בנימוקי רבינו עזריאל שם, הוצ' הר"נ זק"ש, עמ' צ', בדברי רבא. אבל בברייתא גרס "יצא", ולפיכך כתב: "והוי כמו חיסורי מיחסרא, ולא ניתני יצא בברייתא". ולפי גירסא זו (וכן לפירושנו לעיל, סד"ה כיצד) חוזרת הברייתא לדברי ר' מאיר שלעיל, ומלמדת כיצד נוהגים נזיר טהור ונזיר טמא, והיינו שנותנים רוטב על השער, ואם נזיר טהור שלח תחת הדוד של חטאת יצא ידי מצותו, ואף נזיר טמא נותן רוטב של אשם ומשלח תחת הדוד, ועיין לעיל, שורה 25, ד"ה הטמא ומש"ש.