14-15. חומר בתגלחת, שהתגלחת אין לה שיעור. כלומר, שאפילו אם גילח שערה אחת לוקה, כמשנתנו פ"ו מ"ג ("כל שהוא"), וכלעיל, שורה 12–13, ד"ה "וכל שהוא". אבל ביין אינו לוקה אלא אם שתה כשיעור, וכן בטומאה אינו לוקה אלא אם נטמא בדבר שיש בו שיעור טומאה. וחילוק זה לא נשנה במשנתנו פ"ו מ"ה ובשום מקום אחר. ולמ"ד בירושלמי פ"ו סה"ג, נ"ה ע"ב, ש"כל שהוא" פירושו "כל שהוא מזה וכל שהוא מזה" אף תגלחת יש לה שיעור, כלומר שתי שערות.
15. ועשה בו את המגלח כמתגלח, מה שאין כן בשתיהם. כלומר, שאין המטמא את הנזיר ולא המשקה את הנזיר לוקין. וכן בספרי נשא פי' כ"ה, עמ' 30: תער לא יעבור על ראשו, לעשות המגלח כמתגלח. וכן להלן שם פי' ל"א, עמ' 38: לא אם אמרת בתגלחת שעשה בה המגלח כמתגלח וכו' תאמר בטומאה, שלא עשה בו המטמא כמיטמא וכו', שלא עשה בו את המשקה כשותה. ועיין בבלי מ"ד א' ובתוספות שם, ד"ה ומה, ובקרן אורה שם.6ועיין בתו"כ שמיני ריש פ"ה, נ' ע"ב, ובפי' הראב"ד שם. אבל עיין מ"ש ר"י דטראני בשם ר' אברהם זעירא (לפי ר"א מזרחי בפי' על התורה ויקרא י"א, י"ג), בקרבן אהרן שם, ובמה שהאריך בתוספות העזרה לתו"כ שמיני, נ"א ע"ב ואילך. ועיין מכילתא בא פט"ז, עמ' 61 (ומה אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל), ירושלמי ערלה פ"ג ה"א, ס"ב ע"ד, פסחים פ"ב ה"א, כ"ח ע"ג, ושרי"ר, עמ' 307. ובבבלי יבמות קי"ד א' שיטה אחרת, ועיין בקרן אורה ובערוך לנר שם. ובירושלמי פ"ו סה"ז, נ"ח ע"ב: חומר בתגלחת שעשה בה המגלח כמתגלח, והטמא לא עשה בו המטמא כמיטמא.
ולהלן מכות פ"ג רה"י (בגירסת ד): המלביש את חברו כלאים, והמטמא את הנזיר, אע"פ שהמלביש מזיד ומטמא מזיד חייב. היו שניהם שוגגים פטור. ובכי"ו שם (פ"ד): המלביש את חבירו כלאים, והמטמא את הנזיר, אע"פ שהמלביש מזיד ומטמא מזיד פטור אבל אסור (ונמחקה המלה "אסור" בנקודות על התיבות). אם היה לובש מזיד ומטמא מזיד חייב. ובכי"ע שם (פ"ד): המלביש את חבירו כלאים, המטמא את הנזיר, אף על פי שהמלביש מזיד והמטמא מזיד חייב פטור. אם היה לובש מזיד ומטמא מזיד חייב פטור. ואפשר שגירסת כי"ו נכונה, וברישא פטור7לפי גירסא זו בוודאי הכוונה למלביש ולמטמא, שהרי הלובש והניטמא בוודאי פטורין אם היו שוגגין. ועיין בהמשך הברייתות שם, ונתבאר שם שאם היה אחד שוגג ואחד מזיד, מזיד חייב ושוגג פטור. ולפ"ז מלביש כלאים ומטמא נזיר שונים משאר הדברים שנשנו שם, שאם היה הנזיר והלובש כלאים שוגגים אף המטמא והמלביש פטורים. והמחוור שהגירסא בתוספתא מכות משובשת בכל הנוסחאות. משום שהמלביש והמטמא גרידא היו מזידין, אבל בסיפא שגם הלובש והמטמא (=והמיטמא) היו מזידין חייב. ואף גירסת כי"ע מתפרשת כן, וצריך למחוק שם את הגירסא הכפולה (חייב, ברישא, ופטור, בסיפא). ומכל הנוסחאות משמע שדין המלביש כלאים ודין המטמא את הנזיר שוה. אבל עיין ר"מ פ"ה מה' נזירות ה"כ ופ"י מה' כלאים הל' ל"א ובנו"כ שם, ומ"ש בתוספות העזרה לתו"כ, שמיני נ"א ע"ג. ועיין בס' אתוון דאורייתא להגר"י ענגיל כלל כ'.
ובשטמ"ק מ"ד א', סד"ה חומר,8וכן עמד על כך מדעתו בתוספות רע"א למשנתנו פ"ו מ"ה, אות ל"ז. תמה למה לא שנתה משנתנו את החומרא שבתגלחת שעשו בה את המגלח כמתגלח. וכן העיר על כך בהגהות הרד"ל מ"ד א', אלא שדבריו נשתבשו בדפוס, וכוונתו, כנראה, שהמשנה לא שנתה אלא את החומרות שנוהגות בנזיר עצמו, ולא את המלקות שאחרים סופגים על ידו, עיין בקרן אורה מ"ד ב', ד"ה חומר. ובמאירי מ"ג סע"ב: יש קצת דברים שהיו ראויים להזכיר בהם שלא הוזכרו, והוא שהתגלחת עשו בה המגלח כמתגלח וכו'.
16-17. כיצד לא הותר מכלל יוצא מן הגפן, נזיר ששתה יין של תרומה, ושל מעשר שיני, שבועה שלא ישתה יין ושתה, חייב על כל אחת ואחת. בד: שבוע' שאשתה יין ושתה הרי זה חייב על כל אחד ואחד. ובמשנתנו פ"ו מ"ה: שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו, וטומאה ותגלחת הותרו מכללן בתגלחת מצוה. ומכאן שהיוצא מן הגפן לא הותר בשתיית מצוה, ולא בארה משנתנו מה היא שתיית יין של מצוה. וכן לא נתבאר בברייתא שבבבלי מ"ד א' ומקבילות. ובתוספתא כאן תפסו בתחילה את הדוגמא הרגילה לאכילה ושתייה של מצוה, והיינו תרומה ומעשר שני.9עיין תו"כ אחרי מות פרש' ה', פ"ז ה"ג, פ"ג רע"א, ירושלמי יומא פ"ח ה"א, מ"ד ע"ד, בבלי שם ע"ד ב' (כגירסת כי"י והראשונים, עיין דק"ס שם, עמ' 223, הערות ב', ג', ה').
ובספרי נשא פי' כ"ג, עמ' 26: לעשות יין מצוה כיין רשות וכו', ר' יוסי הגלילי אומר מיין ושכר יזיר למה נאמר, לפי שהוא אומר ואכלת לפני ה' אלקיך וכו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך אף הנזיר במשמע וכו', ת"ל מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות. ובתוספ' רי"ד פסחים ק"ו א' (כ"ג ע"ב מן הספר):10וכל העניין גם בס' המכריע סי' ע"א. דסיפא דמתניתא הכי הויא11בס' המכריע: דסיפא דמתניתא הכי מיתניא בספרי, ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. ועיין היטב ברי"ף סוף פסחים סוף סי' תשצ"ח, ולא הביא בשם הספרי אלא מה שאמרו בבבלי, ולא יותר. בספרי, ריה"ג אומר מיין ושכר יזיר וכו', מכלל דת"ק לא איירי ביין מעשר שני, ומשום הכי בעי תלמודא12כאן ד' א'. ולעגיין גירסת הבבלי שם, עיין בס' הישר לר"ת סי' קט"ז, ד' וויען, ט"ז ע"א, הוצ' הרש"ש שלזינגר סי' ס"ב, עמ' 55, תוספות כאן ד' א' ובשאר הראשונים שם, ובאוה"ג, עמ' 156, ואילך. ועיין בס' הפרדס ה' שבת סי' קי"ב, ובהוצ' הרח"י עהרענרייך, עמ' כ"ח. מאי יין מצוה דקאמר ת"ק, אי יין קידושא וכו'. ולפלא שרבינו לא הזכיר את התוספתא כאן. ועיין מ"ש ידידי הגר"מ סאוויצקי בספרו בריכת ירושלים סי' ג', פלג ט"ז.
ובירושלמי פ"ו ה"ז, נ"ה ע"ב, בארו יין של מצוה שנשבע לשתות יין. וכ"ה בבבלי ד' א' בשם רבא, ומכאן לכאורה מוכח שהנכון הוא כגירסת ד, ונתנו כאן עוד דוגמא ליין של מצוה, והיינו שנשבע לשתות, כירושלמי ובבלי הנ"ל, וחייב על כל אחת ואחת פירושו: בין על יין של תרומה, ובין על יין של מע"ש וכו', כלומר, על כל אחת ואחת מהן. והלשון קצת דחוק. ושמא יש כאן השמטה ע"י הדומות, וצ"ל: שבועה שאשתה יין ושתה הרי זה חייב. [שבועה שלא ישתה יין ושתה חייב] על כל אחת ואחת. ועיין בתוספות ד' א', ד"ה ר"ש, ובמאירי שם, ד"ה ושאלו, ומ"ש עליו בשו"ת שמחת יו"ט להרי"ט אלגאזי סי' מ"א, קנ"ו ע"א ("מתבאר מדבריו וכו', חד לאסור יין מצוה, כגון אם נשבע שישתה, וחד לאם נשבע שלא ישתה") ואילך. ועיין בקרן אורה שם, ד"ה והנה מוכח.13מ"ש על פסק השו"ע יו"ד סי' רט"ו ס"ק ה'. ועיין בחידושי ר"ע איגר שם, אות ג'.
17-19. בתגלחת מצוה, מצורע מוחלט הרי זה מגלח, אין צריך לומר בתגלחת צרעתו, אלא ליתן סימן בנתקו, אם פשה אם לא פשה.14כמשנת נגעים פ"י מ"ה, עיין ויקרא י"ג, ל"ג. ובפירש"י בחומש שם: שאם יפשה יעבור השערות, ויצא למקום הגילוח. ועיין בפי' הראב"ד לתו"כ שם, ולהלן שם ספ"ט, ס"ז ע"א. וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"ז, נ"ה ע"ב, ועיי"ש בשי"ק, ד"ה אלא. ובתו"כ תזריע, נגעים פ"ט ה"ו, ס"ו ע"ב: והתגלח (כלומר את הנתק) אע"פ שהוא נזיר וכו'. ועיין ר"מ פ"ח מה' טומאת צרעת ה"ג, במשנה למלך שם, בצפנת פענח פ"ה מה' נזירות הי"א, ומ"ש במרכבת המשנה פ"י מה' טומאת צרעת ה"א. ולהלן נגעים פ"ד סה"א: ואם מגלח את הנתק, אפילו נזיר הרי זה מגלח.
ואשר לעצם הדין שנזיר מצורע מגלח, עיין תו"כ מצורע פ"ב פ"ב, ע"א ע"ג, ספרי נשא פיס' כ"ה, עמ' 31, בבלי יבמות ה' א', כאן מ"א א' ועוד.
19-20. בין שניטמא הוא, ובין שטימאוהו אחרים, בין בשוגג, בין במזיד, ובין באונס, ובין ברצון, סותר את הכל, וחייב בקרבן. ר"מ פ"ו מה' נזירות ה"ג. ואפשר שרבינו פירש אחרים - גוים, עיין מ"ש לעיל ח"ג (שבת), עמ' 294, הערה 35, ונקט לשון היתר שהרי ישראל אסור לו לטמא נזיר (אעפ"י שאינו לוקה), עיין מ"ש לעיל ח"ה (ר"ה), ריש עמ' 1021, ולהלן בסמוך, שו' 21. ועיין ספרי נשא פי' כ"ח, עמ' 34, ירושלמי פ"ח ה"א, נ"ז ע"א, בבלי כריתות ט' א'.
20-21. בין שנתגלח הוא, ובין שגילחוהו אחרים, בין בשוגג, בין במזיד וכו'. ר"מ פ"ו מה' נזירות ה"א. ובמשנתנו פ"ו מ"ג: גלח, או שגלחוהו לסטים, סותר ל' יום.