1
21-22. אמ' לו חבירו הרי את נזיר, אמ' לו את, אם אמ' לו [הין], הוא אסור וחבירו מותר. כ"ז הסר בד ובכי"ע, והנכון כלפנינו, ופירושו שאם חבירו השיבו "אתה", כלומר אתה תהא נזיר, והוא אמר הין, הרי הלה עליו נזירות, אבל חבירו אינו נזיר שאין אדם מזיר את חבירו שלא מדעתו.
2
22. אמ' לו חבירו הרי את נזיר, אמ' לו ואת, אם אמר הין וכו'. אף ברייתא זו חסירה בד ובכי"ע. וכאן הכוונה שאמר לו "ואת", על מנת שאף אתה תהא נזיר, מעין הדוגמא השנייה שבשתי הבבות הראשונות (האומר לאשתו וכו' אמרה לו אשתו), ואם הסכים הראשון לכך שניהם נזירין, ואם לא הסכים, שניהם מותרים, כלעיל.