58-60. מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו, בית שמאי אומ' מונה משעה ששאל, ובית הילל אומ' מונה משעה שהיתיר. ואף בקג"נ מראים השרידים כגי' כי"ע. ובד: משעה שנדר. ובירושלמי פ"ה ה"ד, נ"ד ע"א: משעה שנזר. ופירשוה שם שאין כאן וודאי שגלגל (=שזלזל)40עיין מ"ש בתרביץ ח"ו (תרצ"ה), עמ' 227, ואילך, ועיין בהע' 25 שם, ובדברים רבה הוצ' ליברמן, עמ' 83, ובהע' 10 שם. בנזירותו. אלא מכיוון שהיה דעתו להשאל עליה סוברים בית שמאי שבוודאי זלזל41עיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמ' 419, שו' 78, ד"ה הריני מניחה. (ולא נזהר באיסורי היוצאים מן הגפן), וב"ה סוברים "אילו גלגל לא היה נשאל".
ולפ"ז סתם משנתנו פ"ה מ"ג כבית הלל. אבל בבבלי (ל"ב א') מוכח שלא ידעו את הברייתא שלנו, עיין בקרן אורה שם. ושמא גירסתינו נכונה, אלא שצ"ל: כשעה (במקום: משעה) שהיתיר, כימים שוויתר על נדרו (עיין מ"ש לעיל, עמ' 466, הע' 5) ושתה יין (כבבלי, בניגוד לירושלמי), ושאר הימים שלא שתה בהם יין עולין לו, וכמסקנת הבבלי.
60-61. נשאל לחכם והיתירו, אילו ואילו מודים שאם היתה לו בהמה מפורשת תצא ותרעה בעדר. וכן מפורש במשנתנו פ"ה מ"ג. ופירשו בתוספות ל"א א', ד"ה מי, ול"א ב', ד"ה נשאל, שהחכם התירו, היינו שאמר לו שלא נדר בלשון טוב, ולא חלה עליו נזירות אפילו רגע אחד, ולפיכך אפילו בית שמאי שסוברים (במשנתנו רפ"ה) שהקדש בטעות הוי הקדש, מודים כאן בשלא קיבל עליו נזירות בלשון המחייבת נזירות שאין כאן כלום. ועיי"ש בתוספות להלן, ד"ה אמרו להם. ועיין מ"ש בתוספות ל"ב ב', ד"ה ואם, ושם דבריהם קשים.
ובירושלמי פ"ה ה"א, נ"ד ע"א: תמן את אמר תצא ותרעה בעדר, וכא (כלומר במשנתנו רפ"ה) את אמר הכין42ועיין בשי"ק שם, ד"ה תמן. (כלומר, שהקדש טעות הקדש). א"ר יוסי בי ר' בון תמן לנזירות נשאל, מכח נזירות יצאו קרבנותיו לחולין. ואף שב"ש סוברים (במשנתנו בסוף פירקין) שאף נזירות בטעות חלה, היינו דווקא שנתכוין לנזירות אלא שטעה מחמת דבר אחר, אבל אם טעה שלא נתכוין ליזור כלל, אף ב"ש מודים בכך, מה שאין כן בהקדש, עיין בירושלמי פ"ה רה"א, נ"ג ע"ד, וכר' ירמיה שם. ונראה שבנזירות שאינה חמורה כהקדש מודה לר' יוסי. ולפ"ז אין ב"ש חולקים על המעשה בשמעון בן שטח43ירושלמי ברכות פ"ז ה"ב, י"א ע"ב, כאן פ"ה ה"ה, נ"ד ע"ב, ב"ר פצ"א, ג',עמ' 1115, קה"ר פ"ז, י"א. שמצא פתחים לנזירים והתירם, ויש שאלה לנזירות, שלא כבבלי ט' א'. ועיין בבלי ל"א א'-ב'.
61. זו טעות טעה נחום המדי כשפתח בנדר. וכ"ה בקג"נ. ובד: כשפתחו בנדר, וצ"ל: כשפתחן בנדר. ובמשנתנו פ"ה מ"ד: מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה, אם עד שלא נגנבה בהמתו נזר, הרי זה נזיר, ואם משנגנבה בהמתו נזר, אינו נזיר. וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירין מן הגולה וכו'. ובירושלמי כאן ה"ה, נ"ד, ע"א, מוכח שפירשו את הרישא שאינו נזיר כלל, ואינו צריך שאלה, אבל בסיפא צריך שאלה. ולפ"ז אפשר לומר שאין הכרח כלל לפרש שיש כאן נולד, וגניבה מצויה היא לא פחות מגזילת המלכות (עיין ירושלמי נדרים פ"ט, ה"ג, מ"א ע"ג). ואם נניח כן הרי משמע מלשון משנתנו ("וזו טעות") שנחום המדי טעה ואמר להם שאין הנדר חל כלל, דומיא דהלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה מכבר, וכפירוש הירושלמי שם שנזר על בהמה זו, והרי גם הנזירים נזרו על דעת שיקרבו קרבנות בבית המקדש, והתיר להם בלי פתח. וכן באמת פירש הר"מ בפיה"מ כאן. ולפיכך פירשה התוספתא (שלא כפירוש הנ"ל) שטעותו היתה "כשפתחן" בפתח, והטעות היתה שפתח בנולד, ו"זו טעות" דבוקה למטה למה שאמרו להלן במשנתנו. וכן בירושלמי כאן (ה"ה, נ"ד סע"א, נדרים פ"ט ה"ב, מ"א ע"ג): זו טעות טעה נחום איש המדי. מה טעה? שפתח להם בנולד, כלומר, ולא שאמר להם שנדרו בטעות ואין כאן נדר כלל, כמשנת נדרים פ"ט מ"ג, עיין בירושלמי ובבבלי שם ס"ה א'. ועיין מ"ש ידידי הגר"מ סאוויצקי בספרו בריכת ירושלים סי' ד', פלג ב'. ועיין עכשיו בפיה"מ חוצ' ר"י קאפח, עמ' קפ"ב, ובפיה"מ נדרים פ"ט, הוצ' הנ"ל, עמ' קמ"ה (ובהע' 3 שם), ועמ' קמ"ו (ובהע' 6 שם). ועיין מאירי נדרים ס"ד א', הוצ' ר"א ליס, עמ' רל"ז.
61-63. היו מהלכין בדרך, ואחד בא כנגדן, אמ' אחד הריני נזיר שזח פלוני, ואחד אומ' הריני נזיר שאין זה איש פלוני וכו'. כל הבבא במשנתנו פ"ה מ"ה. ופירש במיוחס לרש"י (ל"א ב') שהראשון טען שאינו איש פלוני, ואמר הריני נזיר אם זה פלוני, והשני טען להפך, שזהו איש פלוני, ואמר הריני נזיר אם אינו הוא וכו'. וכן פירש הר"מ בפ"ב מה' נזירות ה"ח44ועיין בהגהות הרש"ש ל"ב ב', ד"ה גמרא. ועיין באחרונים שציין במעשה רקח על הר"מ במקומו. (ועיין בפיה"מ). אבל עיין בתוספות שם ומ"ש בקרן אורה ל"ב ב', ד"ה במשנה. ועיין מ"ש להלן.
63. הריני נזיר שאחד מכם נזיר וכו'. וכ"ה במשנתנו הנ"ל, והכוונה שהשלישי אמר כן לשנים הראשונים, כמו שפירשו רוב הראשונים. אבל במאירי פירש שהוא עניין בפני עצמו, והיינו ראה שסיעת בני אדם הולכת ואחד בא כנגדן וכו', וכן פירש הר"מ להלן את משנה ז', ובקרן אורה ל"ב ב', ד"ה הרתיע, דייק מלשון פיה"מ להר"מ כאן שאף במשנתנו פירש שהוא עניין בפני עצמו, וכמו שמפורש במאירי הנ"ל, עיי"ש.
65. ובית הילל אומ' אינו נזיר אלא ממי שלא נתקיימו דבריו. צ"ל: מי וכו', כגי' ד וקג"נ. וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ואמרו עליה בבבלי ל"ב סע"ב: מי שלא נתקיימו דבריו, אמאי הוה נזיר. אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו. אביי אמר כגון דאמר אי נמי לאו פלוני הוא איהוי נזיר. ועיין הפירוש המחודש במאירי שם.
אבל בירושלמי פ"ב ה"ב, נ"א סע"ד: כיני מתניתא מי שלא נתקיימו דבריו (וכצ"ל בספ"ה שם,) לשון הפוך (כצ"ל שם, כמו שהוא בספ"ה) הוא וכו', עיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"ב (בכורים) עמ' 835 ואילך.
וכבר נתבאר שם שהביטוי "שזה איש פלוני" יכול להתפרש בשתי פנים, והכל לפי העניין. ואם הנודר טען שפלוני הוא ראובן, ואומר הריני נזיר שזהו ראובן, כוונתו: הריני נזיר אם אין היא אמת שזהו ראובן, דוגמת שבועת ר' טרפון באהלות רפט"ז ועוד: אקפח את בני שזו הלכה מקופחת, והכוונה היא אם אין זו אמת שהלכה מקופחת היא, עיין מש"ש. ואם הנודר טוען שפלוני אינו ראובן, ואמר: הריני נזיר שזהו ראובן, כוונתו הריני נזיר אם הוא ראובן. ובשני המקרים איננו רוצה להיות נזיר. ולבית הלל אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו הראשונים, טענתו הראשונה. ואם טען שהוא ראובן, ואמר הריני נזיר שזהו ראובן (כלומר, אם אינו אמת שזהו ראובן) ונמצא שמעון הרי הוא נזיר, מפני שלא נתקיימו דבריו. וכן אמר רבן שמעון בן גמליאל (לעיל נדרים פ"א, שורה 12 ואילך): שנים שהיו נודרין זה כנגד זה וכו', כל שבטלו דבריו אסור. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 332 ואילך, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 835 ואילך. ועיין לעיל, הערה 44. ועיין מ"ש הר"ח אלבק בהשלמותיו למשנה, עמ' 375.
66. ויביאו קרבן בשותפות. ופירש בקרן אורה שפיסקא זו דבוקה למשנתנו פ"ה מ"ו: הרתיע לאחוריו אינו נזיר. ר' שמעון אומר יאמר אם היה כדברי הריני נזיר חובה, ואם לאו הריני נזיר נדבה (כשיטתו בפ"ב מ"ח). ואמרו בבבלי (ל"ד א') שת"ק של משנתנו הוא ר' יהודה דכרי (לעיל פ"ב, שורה 18), ולפיכך אינו נזיר כלל, ואפילו ספק נזיר אינו. אבל התנא של התוספתא סובר שהוא ספק נזיר, ושניהם מביאים קרבן אחד בשותפות, ומתנים שהקרבן הוא של הנזיר שביניהם, ואינם מגלחים (משום ספק הקפת הראש), ואחרי זריקת הדמים הותרו ביין ובטומאה ובתגלחת, ואינם מקיימים את מצות תגלחת טהרה כדין. ור"ש אעפ"י שהוא מתיר קרבן שותפות (עיין במשנת כריתות פ"ה מ"ד ואילך), מכל מקום כאן יש לו תקנה שיהא מותר לגלח כדינו, ע"י תנאי.
ובירושלמי שאלו על משנתנו הנ"ל, למה אינו נזיר כשהרתיע לאחוריו, והרי ממה נפשך אחד מהם נזיר, ראובן הוא נזיר, שמעון הוא נזיר, "אלא כי נן קיימין, בשזה אומר ראובן וזה אומ' שמעון, הרתיע לאחוריו אינו לא ראובן ולא שמעון, אינו נזיר". כלומר, ומשום כך הוא ספק נזיר (קרן אורה ל"ב ב', ד"ה הרתיע).
66-67. ר' יהודה או' משום ר' טרפון אין אחד מהן, לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. ר' יהודה משום ר' טרפון חולק על בית הלל לעיל, וסובר שאין אחד מהם נזיר, ואפילו זה שלא נתקיימו דבריו. ובמשנתנו פ"ה מ"ה: ור' טרפון אומר אין אחד מהם נזיר, ובאר ר' יהודה את דבריו, עיין בפי' הרא"ש ל"ד א'. והברייתא שלנו הובאה בבבלי כאן ל"ד א', ס"ב א', עירובין פ"ב א', חגיגה י' א', נדרים י"ט ב', כ"א א', סנהדרין כ"ח א'. ובבבלי כאן (ל"ד א') מוכח שדברי ר' יהודה דכרי (לעיל פ"ב, שורה 18) לחוד ודברי ר' יהודה משום ר' טרפון לחוד, עיין בתוספות שם, ד"ה אלא. ובירושלמי כאן בסוף פ"ה הביא את התוספתא כאן, והוסיף: הדא היא דר' יודה אמר (משנת טהרות פ"ד מי"ב) ספק נזירות מותר. ועיין מ"ש לעיל פ"ב, שורה 14, סד"ה הריני נזיר שיהא לי בן.
67-68. אמ' ר' יוסי, אומ' היו בית שמאי באו' הריני נזיר שזה יוסף ונמצא יוסף, שזה שמעון ונמצא שמעון, שהוא נזיר. כבר נתפרש לעיל, שורה 65, ד"ה וכבר, שאם אחד טוען שזה יוסף, ואומר הריני נזיר שזה יוסף, כוונתו: הריני נזיר אם אין האמת כדבריי שזהו יוסף, ואינו רוצה להיות נזיר אלא דווקא אם טעה והוא אינו יוסף, עיין מש"ש. וכאן מוסיף ר' יוסי ואומר שלב"ש הוא וודאי נזיר אפילו אם נתקיימו דבריו וכוונתו, שאמר הריני נזיר שזה יוסף ונמצא יוסף, ושלא כבית הלל שאמרו לעיל: אין נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. ועיין מ"ש הר"ח אלבק הנ"ל, עמ' 375.
68-69. ראה אנדרגינוס, וא' הריני נזיר שזה איש, ואחד אומ' הריני נזיר שאין זה איש וכו'. עיין לעיל בכורים פ"ב, עמ' 290 ואילך, ומש"ש, עמ' 843. ועיין בספר "רב נסים גאון" להר"ש אברמסון, סוף עמ' 299 ואילך. ובמשנתנו ספ"ה נשנו הדברים הללו, ובמקום "אנדרוגינוס" נתנו שם דוגמא "כוי", כעין משנת בכורים ספ"ב ותוספתא הנ"ל שם. ופירש במיוחס לרש"י שמשנתנו כבית שמאי, אבל בסוף פירקין הביא בשם המורה שמשנתנו היא כבית הלל, ובכוי שעצם מינו הוא ספק, אף הם מודים, שכל אחד הכניס את עצמו לספק נזירות. וכע"ז בתוספות ל"ג א', ד"ה ראה,45עיי"ש בתוספות במה שנסתפקו. ובפי' הרא"ש ל"ד א'. ובפיה"מ להר"מ פירש שכולם נזירים ודאיים,46ועיין גם בחיבורו פ"ב מה' נזירות ה"י והי"א. משום שבכוי יש דרכים ששוה לחיה, לבהמה, לשניהם, ולא לאחת מהן, עיין בקרן אורה ל"ד א', ד"ה משנה, וד"ה אבל. ואותה המחלוקת שייכת גם לאנדרוגינוס, עיין ר"מ פ"ב נזירות הי"א. ולפ"ז הברייתא כאן כבית הלל. ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה וכולם.
72. ששניכם נזירין. וכ"ה במשנתנו בסוף פ"ה במשניות מטיפוס א"י, ובד' נפולי. ובהוצאות הרגילות, ובמשנה שבבבלי חסרות מלים אילו.
72-73. וכולם מונין לתשע נזירות. וכ"ה בירושלמי בסוף פירקין. ושאלו: והא אינון עשר, אי אפשר שלא נתקיימו דברי אחד מהן. והכוונה למי שאמר "הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר", עיין בקרן אורה בסוף פירקין ובתוספות ר"ע איגר במשניות ספ"ה. וממשיך הירושלמי: אמר ר' יסא דבית שמאי היא, דבית שמאי אומר הקדש טעות הקדש. והכוונה, כנראה שמשנתנו (וכן הברייתא כאן) שנתה בבא אחת אליבא דבית שמאי, אבל להלכה אין כאן אלא תשע נזירות, וכבית הלל. ועיין בבלי ל"ד א'.