53-56. אימתי אמרו האיש מגלח על נזירות אביו, בזמן שנזר בחיי אביו, אבל נזר לאחר מיתת אביו, אין מגלח על נזירות אביו, דברי ר' יוסי ור' אלעזר ור' שמעון, ר' מאיר ור' יהודה אומ' בין כך ובין כך אין מגלח על נזירות אביו. ונמחקה המלה "ור' שמעון" (ע"י נקודות). ובתוך השורה נוספה וי"ו, כלומר, קרי: ור' מאיר. ובד הגירסא היא: דברי ר' מאיר, ר' יהודה ור' יוסי ור' ישמעאל (צ"ל: שמעון, כגי' כי"ע שנמחקה) או' בי' כך וכו'. וכגי' כי"ע, אחרי התיקון, הביא רבינו עזריאל בנימוקיו בספ"ד בשם התוספתא, וכן היה לפניו בברייתא שבבבלי שם. וכ"ה בכי"מ שם בשם "לישנא אחרינא". ועיין מ"ש להלן.
ובמשנתנו פ"ד מ"ז: מי שהיה אביו נזיר והפריש מעות סתומים על נזירותו, ומת, ואמר הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא, אמר ר' יוסי הרי אלו יפלו לנדבה, אין זה מגלח על נזירות אביו, איזהו שמגלח על נזירות אביו, מי שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות סתומים לנזירותו, ומת, זהו שמגלח על נזירות אביו. כ"ה בנוסחאות שבידינו, וכן גרס במיוחס לרש"י ובנימוקי רבינו עזריאל. וכ"ה בהוצאות שלפנינו בבבלי כ"ז ב'. ובקרן אורה שם, ד"ה תוס' בד"ה ואינו יוצא, סיים שמסוגיית הגמרא להלן שם "כמעט ראיח מכרחת היא לגירסת רש"י". ונזהר רבינו וכתב "במעט", עיי"ש בתוספות כ"ז סע"ב, ד"ה ה"ג אבל יוצא במעות. ולנוסחא זו אין אדם נוזר לאחר מיתת אביו על מעות סתומין שהניח האב, ואימתי מגלח על נזירות אביו, בשעה שהיו הוא ואביו נזירים, וכבר נתחייב בקרבן נזיר בחיי האב, רשאי לגלח על מעות סתומין שירש מאביו, שכן הלכה היא בנזיר.
וגירסא זו במשנתנו מקויימת גם על ידי סוגיית הירושלמי (ספ"ד, נ"ג ע"ג) שאמרו שם: מאי טעמא דר' יוסי, קרבנו לה' על נזרו שיקדום קרבנו לנזרו, ולא שיקדום נזרו לקרבנו, וצ"ל להפך, כמו שהגיהו המפרשים ע"פ המקבילות. הרי לך ברור שלר' יוסי אינו מגלח על נזירות אביו אם נזר לאחר מיתתו, וכבר העיר על כך בקרן אורה ל' א', ד"ה והר"ר עזריאל.
אבל בבבלי ד"ו רפ"ב, ל' ב'35ועיין במלא"ש למשנתנו. נכפלה המשנה שוב, והגירסא שם: כיצד, מי שהיה הו' ואביו נזירים וכו', שאין זה מגלח על נזירות אביו, מי שהי' אביו נזיר וכו'. וכע"ז בתוספות ל' א', ד"ה האיש, והם מעידים: ה"ג בפירוש קדמונים (אבל מודים שבהרבה ספרים הגירסא להפך), וכ"ה במאירי למשנתנו (ואף הוא מעיר: ויש גורסים משנתנו בהפך) ובפי' הרא"ש ל' א', ובבבלי כ"ז ב' בכי"מ. ובפי' הרא"ש כ"ז ב' הכריע כגירסא זו, וכתב: גירסא זו עיקר, דמסתברא למימר דנאמר הלכה היכא דתחלת קבלת נזירותו היתה על סמך מעות אביו, אבל אם בחיי אביו היה נזיר, כבר הוזקק להביא קרבנות משלו.
נמצאנו למדים שלכל הגירסאות שנה ר' יוסי במשנתנו ברישא "אינו מגלח" ובסיפא "מגלח", אלא שמחלוקת הגירסאות היא מי מגלח ומי אינו מגלח. ובבבלי ל' ב' שאלו אם תימצי לומר שהחכמים חולקים על ר' יוסי, על מה חולקים "ארישא, או אסיפא"? והואיל ולכל הנוסחאות אנו גורסים במשנתנו ברישא "אינו מגלח", ובסיפא "מגלח" הרי מסתבר שאם חולקים על הרישא (ובסיפא מודים), אדם מגלח על נזירות אביו בין שנזר בחיי אביו ובין שנזר אחר מיתתו, ואם חולקים על הסיפא (וברישא מודים) אין אדם מגלח על נזירות אביו כלל, ואין מודים בהלכה זו בנזיר שאדם מגלח על נזירות אביו.36ובפירוש הרא"ש ל' ב': דלית להו הלכה. ולפ"ז סתם משנתנו בסוטה ספ"ג וכמה מן הברייתות (עיין להלן בסמוך) הן שלא כחכמים. וכן פירשו37כלומר, שהחכמים חולקים על הרישא. בתוספות, בפי' הרא"ש ובפי' רבינו עזריאל. וכן יוצא מדברי המאירי למשנתנו והרמב"ם בפ"ח מה' נזירות הט"ו שפסקו שבשניהם מגלח, משום שהחכמים חולקים על הרישא, ובסיפא מודים (ולהלן נעתיק את פשיטות הבבלי). אבל במיוחס לרש"י פירש שאם החכמים חולקים על הסיפא, הכוונה שהם חולקים אף על הסיפא, והם סוברים להפך, שבסיפא אינו מגלח וברישא מגלח (ולפי זה כולם מודים בהלכה היא בנזיר), וכן מוכח בירושלמי בסוף פירקין, כמו שהעיר בשי"ק שם, ד"ה אשכחית אמר.
ובבבלי ל' ב' הביאו ברייתא ששנתה דברי ר' יוסי בסדר הפוך ממשנתנו, והיינו ברישא "מגלח" ובסיפא "אינו מגלח"38והראשונים גרסו בברייתא בדברי ר' יוסי כשם שגרסו ברבריו במשנתנו, אבל לעניין פשיטות הבבלי אין הבדל, וכפירוש רבינו עזריאל (לפי גירסתו) בשאלת התלמוד. והמיוחס לרש"י הוא היוצא מן הכלל היחידי בפירושו. (כסדר התוספתא כאן), ועל הסיפא אמרו: ר' אליעזר ור' מאיר ור' יהודה אמר' זהו שמגלח על מעות אביו. ומכאן שהם חולקים על הרישא של משנתנו (לפי גירסת המשנה), ובשניהם מגלח.39ובמיוחס לרש"י דייק מן הלשון "זהו" שהם חולקים על כל דברי ר' יוסי, וברישא של משנתנו מגלח, ובסיפא אינו מגלח, עיין מ"ש לעיל בפנים. ונוסחא זו מתנגדת למסורת התוספתא לכל נוסחאותיה.
אבל בכי"מ שם: ל' א' (=לישנא אחרינא) בזמן שנזר בחיי אביו, אבל נזר לאחר מית' אביו אין מגל' על נזירו' אביו דב' ר' יוסי, ר' אלע' ור' מאיר ור' יהוד' או' בין בך ובין כך אין מגל' על נזירו' אביו. וכן מביא ר' עזריאל שם בשם הבבלי והתוספתא, אבל מוסיף: וברוב ספרים גרסי' גי' אחרת, ואינו עיקר, דהכי מוכח בתוספתא כדפרישית. ולפי גירסא זו פשטו בבבלי שהחכמים חולקים על הסיפא של משנתנו ובשניהם אינו מגלח על נזירות אביו. וכל המשא והמתן בבבלי שם הוא לדברי ר' יוסי גרידא, והחכמים כופרים בהלכה שאדם מגלח על נזירות אביו. והגר"א ז"ל מחק את המלה "אין" בתוספתא. ושמא צ"ל: אדן (במקום: אין) מגלח וכו'.
56-58. ואימתי אמרו האיש מגלח על נזירות אביו, בזמן שהניח אביו מעות סתומין לנזירותו, ומת, אבל אם הניח מעות מפורשין וכו'. וכן בברייתא שבירושלמי פ"ד ה"ד, נ"ג ע"ב, ושבבבלי כ"ז סע"ב (כריתות כ"ז ב'): שהרי אדם מגלח על מעות אביו בנזירות בזמן שהן סתומין, ולא בזמן שהן מפורשין. וכן יוצא מלשון משנתנו ספ"ד. ואם הניח מפורשין דינו כמשנת מעילה פ"ג מ"ב, וכלעיל, שורה 43. ודווקא אם הניח סתומין, הלכה היא בנזיר שיפלו לנדבה, והלכה היא בנזיר שבנו מגלח עליהם.
58. או בהמה, אין מגלח על נזירות אביו. וכן בברייתא הנ"ל בירושלמי ובבבלי: אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות. וכן אמר רב בירושלמי הנ"ל ובבבלי כ"ו ב' שבהמה היא כמפורשת. ואמרו בבבלי שלא אמרו כן אלא בבהמה תמימה, אבל בעלת מום הרי היא כסתומה. ובירושלמי שם (נ"ג רע"ג) נחלקו אמוראים בהפריש שור (שאינו ראוי לקרבן נזיר) אם דינו כהפריש בהמה, או כהפריש מעות, ועיין בתוספות כ"ו ב', ד"ה אבל, ובשי"ק בירושלמי שם, ד"ה הפריש.