39-40. מי שנדר בנזיר, והיה שותה יין, ומיטמא למתים, ואחר כך נשאל לחכם והתיר לו, אינו סופג את הארבעים. שהרי חכם עוקר את הנדר מעיקרו. ועיין בבלי שבועות כ"ח א', ובר"מ ספ"ו מה' שבועות. ואעפ"י שאין נשאלין לו עד שינהג איסור כימים שנהג בהם היתר,19עיין לעיל נדרים פ"א, שו' 36–37, ומש"ש. הרי אם נשאל הותר בדיעבד, עיין בבלי נדרים כ' א' ובראשונים שם. ועיין תשב"ץ ח"א סי' קנ"ה.
40-41. אמ' ר' יהודה אם אינו סופג את הארבעים, יספוג מכות מרדות. כעין מה שאמר במשנתנו פ"ד מ"ג. אבל אין ההלכות שוות לגמרי, ובאשה שעברה על נזירותה אחרי שהפר לה בעלה והיא לא ידעה, הרי לא היתה בידה עבירה כלל בשעת מעשה, מה שאין כן בנידון דידן שעבר עבירה בשעת מעשה, אלא שאח"כ הופקעה נזירותו למפרע. ומאידך גיסא, כאן היה בידו להשאל על נזירותו, ואפשר שבשעה ששתה יין היה בדעתו להשאל על נדרו, ונמצא שאין כאן כוונה לעבירה, אבל באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה, הרי התכוונה לאכול בשר חזיר אלא שעלה בידה בשר טלה, ולפיכך לוקה מכת מרדות לר' יהודה.