48-50. מי שנזר שתי נזיריות, מנה ראשונה ולא הביא קרבנותיו, ואחר כך נשאל על הראשונה לחכם להתיר לו, יצתה נזירות שניה בראשונה. וכ"ה ("ולא הביא קרבנותיו") גם בד. אבל בכי"ע: והביא קרבנותיו. ולהלן נראה שכי"ע הוא בשיטת הבבלי, וגי' כי"ו וד כשיטת הירושלמי, עיין מ"ש במבוא לח"א, ריש עמ' כ', ועוד בכ"מ. ומשרידי האותיות בקג"נ נראה קצת: וה... (כגי' כי"ע).
ובירושלמי פ"ג רה"ב נ"ב ע"ג: מי שנזר שתי נזיריות (כו'),43נ"ל למחוק. והסופר חשב שזו היא פיסקא ממשנתנו, ואינו אלא חלק מן הברייתא שלנו. השלים נזירותו הראשונה ובא להישען (=להישאל)44עיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ד, עמ' 85. על השנייה, (לא)45כנ"ל להגיה. מצאו פתח לראשונה עד שמצאו (כלומר, לפני שיכלו למצוא) פתח לשנייה, עלת לו שנייה ראשונה (כבתוספתא כאן). והעמידוה שם: באומר הריני נזיר ונזיר. והמשיכו: באומר אילו לנזירות (כלומר כשהפריש את הקרבנות אמר: אילו לנזירות), אבל אם אמר אילו לנזירותי ואילו לנזירות אחרת, לא בדא עלת לו שנייה ראשונה.46כלומר, ואינו יכול להקריב לא את הקרבנות שהפריש לראשונה משום שבטלה, ולא את הקרבנות שהפריש לשנייה, משום שאין כאן שנייה, עיין בקרן אורה רפ"ג, ד"ה במשנה. אבל עיין בק"ע ובפ"מ. אמר ר' לעזר השלים נזירותו לראשונה, מכיון שהביא קרבן [לא]47כן הגיהו המפרשים, וכן מוכח מן העניין. ופירוש הגאון בעל קרן אורה רפ"ג, ד"ה במשנה, קשה מאד. עלת לו ראשונה שנייה וכו'. ומוכרח מן הירושלמי שלא עלתה לו שנייה ראשונה, אלא דווקא כשעדיין לא הביא קרבנותיו. והוא כגירסת ד וכי"ו כאן.
ובבבלי נדרים י"ז ב', י"ח א': מי שנזר שתי נזירות מנה את הראשונה והפריש קרבן ונשאל עליה, עלתה לו שנייה בראשונה. וכן הובאה הברייתא בגירסא זו בבבלי שבועות כ"ח א', ואמרו עליה שם: הכא במאי עסיקינן בשלא כיפר (כלומר, כירושלמי, ותוספתא ד וכי"ו). והתניא כיפר, בשלא גילח, ור"א היא. דאמר תגלחת מעכבא.48ועיין בירושלמי הנ"ל שאמרו שם בשם ר' יוחנן שלחכמים אם לא הקריב אלא קרבן אחד, עדיין עלת לו שנייה ראשונה. והתניא גילח, א"ר אשי נזירות קא רמית וכו'. ועיין ר"מ פ"ג מה' נזירות ה"י ובצפנת פענח שם (ושם בטעות: הלכה ו'). ולפי זה גירסת כי"ע כאן היא כמסקנת הבבלי בשבועות.
50-51. מנה שתיהם, והביא קרבנות שתיהן כאחת, לא עלת בידו אלא אחת. וכן בירושלמי הנ"ל: הפריש שתיהן כאחת אין בידו אלא אחת. ועיין במיוחס לרש"י י"ג ב' ובתוספות שם, ד"ה הריני, ובקרן אורה שם רע"ב. ואף שם לא אמרו אלא בנזירותו ונזירות בנו, אבל בנזירותו בוודאי אין בידו אלא אחת, שהרי אינו מתחיל למנות את השניה אלא אחרי שהקריב את קרבנות הראשונה, ועדיין הוא בנזירות ראשונה, ועיין מ"ש לעיל, שורה 29–32, ד"ה ראשונה.
ובירושלמי פ"ג ה"ב, נ"ב ע"ג: ניחא שנייה ראשונה (כלומר, ניחא שאפשר לומר שיצאה שנייה בראשונה, והיינו שנשאל על השנייה אחרי שמנה את הראשונה), ראשונה שנייה (כלומר, איך אפשר שתצא ראשונה בשנייה, והרי אינו יכול למנות את השנייה כל זמן שלא גמר את הראשונה), ותירצו שלר"ש הרי בדיעבד גמר את הראשונה (כלעיל, שורה 47) אחרי שהקריב קרבן אחד, ומתחיל למנות את השנייה, ואם נשאל על הראשונה עלה לו קרבנו הראשון על השנייה, ומשלים את שאר קרבנותיו. ואחרי כן אמרו: תיפתר בנזירותו ובנזירותו של בנו, כדא עלת לו שנייה ראשונה (וצ"ל: ראשונה שנייה), וכאן הרי אפשר שימנה את נזירותו השנייה עד שלא גמר את הראשונה, עיין מ"ש לעיל בסמוך.
51-52. הפריש של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו, והלך והקריב של זו בזו לא יצא. ירושלמי הנ"ל, והסיקו שם שמ"מ קדשו, אפילו הפריש את קרבנות השנייה לפני שגמר את הראשונה, משום שכבר נזר את השנייה.