26-29. מי שנזר שתי נזיריות, ראשונה נזירות סתם, ושניה נזירות שלשים, מגלח את הראשונה ביום שלשים ואחד ואת השנייה ביום ששים ואחד. ואם גילח את הראשונה יום שלשים, מגלח את השנייה ביום ששים יצא. בד ובכי"ע: לא יצא, והנכון כלפנינו. ופירושה שאעפ"י שסתם נזירות ל' יום אינו מגלח לכתחילה אלא ביום ל"א, כמשנתנו פ"ג מ"א, מ"ב, ותוספתא מגילה פ"א ה"ט הנ"ל. ועיין הטעם בבבלי ה' ב' הנ"ל.23ובירושלמי פ"א ה"ג, נ"א ע"ג: עד מלאת הימים, וכמה הן ימים מליאין, שלשים יום. מעתה אם גילח יום שלשים לא יצא. א"ר יצחק בר אלעזר ימים, ימם כתיב, חסר יוד. ואעפ"י שגילח את הראשונה ביום ל"א מגלח את השניה ביום ששים ואחד, משום שסוף יום שלשים ואחד (אחרי הגילוח והקרבנות של ראשונה) עולה למניין השנייה, ומתחיל למנות את השנייה מיום שלשים ואחד, וכשהוא מגלח ביום ששים ואחד מגלח ביום ל"א לשנייה. ואם גילח את הראשונה יום שלשים מגלח את השנייה ביום ששים, [ו]יצא, משום שהתחלת יום שלשים עולה לראשונה וסופו לשנייה,24עיין בבלי ו' א'. ונמצא מגלח לשנייה ביום ל"א שלה, כעדותו של ר' פפייס בפ"ג מ"ב ועדיות פ"ז מ"ה, אלא שר' פפייס העיד על שתי נזיריות סתמיות, ולפיכך אפילו אם גילח ביום ששים חסר אחד יצא, אבל בנידון שלפנינו שהשנייה היא בת ל' יום מפורשת לא יצא אלא אם כן גילח ביום ששים.
29-32. ראשונה נזירות שלשים, ושנייה נזירות סתם, מגלח את הראשונה ביום שלשים ואחד ואת השנייה ביום ששים ואחד, ואם גילח את הראשונה ביום שלשים, מגלח את השנייה ביום ששים ואחד, ואם גילח ביום ששים לא יצא. בד ובכי"ע בסיפא: ואם גילח את הראשונה ביום (בכי"ע: ליום) שלשים וגלח (בכי"ע: מגלח) את השניה ביום (בכי"ע: ליום) ששים יצא.25בקג"נ השמטה ע"י הדומות. ושמא הנכון כגירסא שלפנינו ו"מגלח את השנייה" הוא באשגרה מלעיל, והכוונה, מגלח שנייה, כלומר שנית, כמו שפירש בח"ד. והרישא כאן ברורה שהרי לכתחילה מגלח ביום ל"א בין שנזר סתם ובין שנזר שלשים, ויום שלשים של ראשונה עולה לכאן ולכאן, כלעיל. אבל בסיפא, שהראשונה היתה בת ל' יום מפורשת, הרי אם גלח ביום שלשים דינו כגילח בתוך זמנו וסותר ל' יום, כמשנתנו פ"ו מ"ג. ולשיטת הר"מ (פ"ו מה' נזירות ה"ב) והמאירי (ל"ט א') אפילו גילח בתוך נזירות מרובה, ועדיין נשארו לו יותר מל' יום, סותר שלשים, ואינם עולים לו, ואח"כ משלים את מניינו. ולפיכך אף כאן אם גילח ביום שלשים סותר שלשים, ומונה שלשים לגידול שער, וביום ששים משלים את היום האחרון שהחסיר מן הנזירות הראשונה (שהיתה מפורשת ל' יום) ומגלח ליום ששים ואחד, אבל אם גילח ביום ששים הרי שוב גילח ביום מלאת שלו, ולא יצא.
אבל להלן בתוספתא פ"ד ה"ה מוכח כפירוש התוספות ל"ט א', ד"ה סתם, וכפירוש הרא"ש שם, שאינו סותר שלשים אלא משום גידול שער גרידא, ואם נזר ששים יום, וגילחוהו ביום ל' אינו סותר כלום, ולשיטתם אף כאן הרי גידול שער שלו נשלם ביום ששים, ואינו צריך להשלים את היום האחרון שגילחוהו בו, ונמצא שאם גילח ביום ששים יצא, משום שבאותו יום נשלם גידול שער שלו, והוא הדין שמגלח לכתחילה ביום ששים, ולא אמרו כאן "יצא" אלא באשגרה ממשנתנו ומלעיל סה"י. ולפ"ז גירסת ד וכי"ע נכונה כאן בסיפא, ודלא כפירוש המפרשים שהגיהו בדפוסים "לא יצא". ועיין מ"ש להלן שם פ"ד, שו' 22, ד"ה אימתי אמרו.