18-19. שמנה ימים קודם לרגל מספר בערב הרגל. אם לא סיפר בערב הרגל אסור לספר עד שיעברו עליו שלשים יום. וכ"ה ("שמונה") גם בכי"ע ובכי"ל. ובד בטעות: שבעה וכו'. ובמס' שמחות פ"ז ה"ד, עמ' 138: שמונה ימים קודם לרגל. אם רצה לספר ולכבס בערב הרגל הרשות בידו, לא סיפר ולא כיבס בערב הרגל, לא יספר ולא יכבס עד שישלימו לו שלשים יום. והוא כתוספתא שלפנינו, אלא שהוסיפו שם אף דין הכביסה. ועיין בתוספות כ"ג א' ד"ה כל. ועיין בתוספות י"ט א' ד"ה שאם, ובשיטה לתלמידו של ר"י מפריס ח"ב, עמ' ס"ג, ובהערה 1 שם. וכבר כתבנו עליה לעיל, שו' 3–4, ד"ה ולפי.
ובבבלי י"ט א': אמר רב גזרת (כלומר, גזרת שלשים בטלו, כשקבר את מתו שמנה ימים קודם לרגל) בטלו, ימים לא בטלו וכו', ורב ששת אמר אפילו ימים נמי בטלו, מ"ט ימים לא בטלו (פירש"י: דעדיין תלויין ועומדין) שאם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל. והתניא הקובר את מתו וכו' שמונה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שלשים ומגלח ערב הרגל, אם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל, אבא שאול אומר מותר לגלח אחר הרגל וכו'. וכן הובאה המחלוקת בבבלי נזיר ט"ו א'. ופסקו שם הלכה כאבא שאול שאף ימים בטלו, והברייתא שלנו היא שלא כהלכתא.
ובירושלמי פ"ג ה"ה, פ"ב ע"ב: ר' בא בשם רב דברי אבא שאול בין ימים בין גזירות בטלו, אבל דברי חכמים ימים בטלו (כלומר, הרגל מבטל את הימים, שמותר לו לגלח בערב הרגל), גזירות לא בטלו. מה ביניהון? רב חונה אמר ערב הרגל ביניהון, אם גילח ערב הרגל אל יגלח אחר הרגל. ר' יוחנן אמר אעפ"י שלא גילה ערב הרגל יגלח לאחר הרגל (לעיל שם פסק ר' יוחנן במפורש כאבא שאול). ר' לעזר הורי לר' שמעון בר בא לגלח אחר הרגל, ולא ידעין אי כהדא דאבא שאול, ואין כהדא דרבנן דברי הכל. ועיין במפרשים שנדחקו מאד. ונראה שהעניין לא נפסק במלים "דברי הכל", ואף ההמשך שייך לכאן. וכ"ה שם: ר' לעזר הורי לשמעון בר בא הרגל עולה למניין שלשי'. כלומר, הירושלמי דוחה שהורה לו כדברי הכל, משום שהוראת ר' אלעזר לר' שמעון בר אבא היתה אחרי שכבר עברו שלשים (בצרוף ימי הרגל) לקבורת מתו, והוא לא גילח קודם הרגל, והורה לו ר' אלעזר שמותר לו לגלח, מפני שכבר עברו עליו שלשים, ואעפ"י שהרגל אינו עולה למניין שבעה, מ"מ עולה הוא למניין שלשים (עיין להלן), ואף שלא גילח קודם הרגל, ולא ביטל מעליו גזרות שלשים, הרגל עולה לו למניין. והוראה זו כדברי הכל. ו"בגין דר' אלעזר ידע דר"ש בר אבא מדקדק במצוותא סגין הורי ליה" (לשון הירושלמי בברכות פ"ב ה"א, ד' ע"ב). ור' אלעזר ידע שר"ש בר אבא היה מחמיר עליו כרבנן כאן, ולפיכך הורה לו שמותר לו לגלח, משום שכבר עברו עליו שלשים, ולא משום שהרגל מבטל גזירות וימים. ונשאר הירושלמי בספק, כיצד היתה ההוראה.
ואף מן הירושלמי לעיל שם מוכח שהלכה כאבא שאול. ובסמ"ג ה' אבלות, רמ"ו ע"ב: ותניא בתוספ' לא ספר ערב הרגל אסור לספר עד שיעברו עליו ל' יום, כרבנן דאבא שאול.
19-20. שאע"פ שאין הרגל עולה לו לספירת שבעה, עולה לו לספירת שלשים. בכי"ע: אף על פי וכו', ואף לפי הגירסא שלפנינו הוא עניין בפני עצמו, דוגמת "שאפר כירה מוכן" במשנת ריש ביצה, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 653. וכן בברייתא שבבבלי כ' א': איתיביה רגל עולה למנין שלשים, כיצד וכו'. ובמס' שמחות פ"ז ה"ז, עמ' 139: הרגל עולה לאבל למנין שלשים ואין עולה לו למנין שבעה. ועיין בירושלמי שהבאנו לעיל בסמוך, ובהמשך שם, ובבבלי י"ט ב' ואילך. ובפירש"י שם: דהא נהגא מצות שלשים ברגל. דהא ברגל נמי אסור בגיהוץ ובתספורת. וכן בשאילתות חיי שרה סי' ט"ו: מאי טעמא משום דאין תספורת ברגל, אע"ג דהא דלא מספר לאו משום אבילות הוא אלא משום רגל, אפילו הכי עולה וכו'. ועיי"ש בהעמק שאלה אות ח'. ועיין בתורת האדם להרמב"ן עניין מי שמתו, כ"ד ע"ג, עניין שבתות וי"ט, ע"ה ע"א ואילך, מלחמות פ"ג סי' אלף רכ"ב, מאירי, עמ' קי"א, ובהערות שם.