15. שלשה מתוך הרגל מונה שבעה אחר הרגל וכו'. כ"ה בכי"ע ובכי"ל. אבל בכי"ו ובד: שלשה קודם לרגל, והוא שיבוש ברור. ובבבלי כ' א': קברו שלשה ימים בסוף הרגל וכו'. ואף "מתוך הרגל" שלפנינו פירושו שנשארו ג' ימים ברגל משעת הקבורה. ובירושלמי פ"ג ה"ה, פ"ג ע"ב: הקובר את מתו שלשת ימים בתוך הרגל וכו'. ו"בתוך" פירושו, שעברו שלשה ימים מן הרגל, ונשארו ארבעה ימים מן הרגל לאחר הקבורה, כפי שיוצא ברור מהמשך הירושלמי. והיא היא. ועיין מ"ש להלן בשם מס' שמחות.
15-16. ארבעה ראשנים מתעסקין בו רבים, שלשה אחרים אין רבים מתעסקי' בו. וכע"ז בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ג' ימים הראשונים הרבים מתעסקין עמו, ארבעה ימים האחרונים וכו'. והוא לפי גירסתו ברישא שנקבר שלשה "בתוך" הרגל, כלומר, שעדיין נשארו ארבעה ימים ברגל, עיין מ"ש לעיל בסמוך. וכאן כולם מודים שהרבים מתעסקין עמו ברגל, שהרי לא התחילו להתעסק עמו כלל, עיין מ"ש לעיל, שו' 13, ד"ה ורבים. ואחרי הרגל אין הרבים מתעסקין עמו כנגד הימים שהתעסקו עמו ברגל.
ובמס' שמחות פ"ז ה"ה,25לפי כ"י אוקספורד, וכע"ז גם בכ"י אדלר, עיי"ש בשנויי נוסחאות. עמ' 138: שבעה ימים בתוך26צ"ל: מתוך, כלומר כשקברו (ע"י עממים) ביום ראשון של רגל, כפי שמוכח מהמשך הברייתא. וכן מפורש בבבלי כ' א': קברו בתחילת הרגל וכו'. הרגל הרי זה מפסיק את כל הרגל, ומונה שבעה לאחר הרגל, ואין הרבים מתעסקין עמו לאחר הרגל כלום.27והיא הברייתא השניה שבבבלי כ' א'. והיגר נתן בפנים נוסח משובש. ויש לנו כאן שלש דוגמאות לחלות האבלות בתוך הרגל, ובכולן הרבים מתעסקין עמו ברגל, הואיל ולא נתעסקו עמו כלל לפני הרגל, ולאחר הרגל אין הרבים מתעסקין עמו כמניין הימים שנתעסקו עמו ברגל. ובמס' שמחות פ"ז ה"ז, עמ' 139: כללו של דבר כל שעסקיו עם הרבים הרגל עולה לו למניין, וכל שאין עסקיו עם הרבים אין הרגל עולה למניין.28כלומר, כשנקבר לפני הרגל אין הרבים מתעסקים עמו ברגל כלל, ואין עולה לו למניין, ומשלימים את כל העסק לאחר הרגל.
16-17. לפי שאין הרגל עולה לו שיתעסקו בו הרבים. וכ"ה גם בד, בכי"ע ובכי"ל. אבל יש כאן שיבוש ברור, כפי שיוצא מן הרישא, הירושלמי והבבלי הנ"ל. ולפיכך נראה להגיה כאן הגהה קלה מאד, וצ"ל: לפי שא' הרגל וכו', והכוונה, לפי שאמרו הרגל וכו'. והואיל ובכי"י המלה "אמר" מקוצרת תכופות: א', פתרו הסופרים שא' - שאין. ופירושו, במקום שלא התעסקו בו כלל לפני הרגל, הרגל עולה לו למניין העסק, ומתעסקים עמו רבים בתוך הרגל, וממילא אין צורך אלא להשלים כמניין הימים שלא נתעסקו עמו הרבים ברגל, וכסגנון משנתנו פ"ג מ"ה: מפני שאמרו שבת עולה וכו', כלומר, ומשלים את האבילות, ושבת עולה לו מן המניין.
ובבבלי כ' א': שכבר נתעסקו ברגל, ורגל עולה לו, מאי לאו אסיפא וכו'. ולפי פירושנו הנ"ל אין קושיית הבבלי מובנת כלל,29שהרי אפשר לפרשה: שכבר נתעסקו עמו ברגל והרגל עולה למניין הימים שהתעסקו עמו. אבל בכי"מ שם: ורגל עולה לו למניין שלשים30וכן הגירסא גם בברייתא השנייה בבבלי שם בכ"י ב' ובראשונים, עיין דק"ס, עמ' 65, הע' מ', אלא ששם אין צורך בזה, והקושיא היא מן הרישא: רגל עולה למנין שלשים, כיצד קברו בתחילת הרגל וכו'. וכו'. ולפי גירסא זו, אין לפרש שם כמו שפירשנו בתוספתא.
17-18. ומלאכתו נעשית על ידי אחרים עבדיו ושפחתיו עושין בצנעה אצל אחרים. וכן הוא ברישא לעיל, שו' 14, וכן בירושלמי הנ"ל: ומלאכתו נעשית באחרי' ועבדיו ובהמתו עושין בצינעה במקום אחר. אבל בבבלי כ' א' (בברייתא השנייה, בנקבר בתחילת הרגל): עושין בצנעא בתוך ביתו, כמו שגרסו שם בברייתא שלנו ברישא, עיין מ"ש לעיל, שו' 13–14, ד"ה ומלאכתו.
ובמס' שמחות פ"ז ה"ו: ימים שהוא מונה לאחר הרגל, לא עבדיו ולא בהמתו (כגירסת הירושלמי הנ"ל) בטלין עמו, אלא הוא וקרוביו נוהגין עמו (כגי' כ"י אוקספורד. עיין לעיל שם פ"ד סה"א, ובמקבילות שבירושלמי ושבבבלי) באיבול. והלכה זו היא לכאורה לפי מסורת הבבלי, ולאחר המועד הקילו גם בבהמתו, עיין בבלי י"א ב', ומ"ש לעיל ברישא.