28-29. מקיזין דם לבהמה לחיה ולעופות ואין מונעין רפואה מן הבהמה במועד. וכ"ה ברי"ף, רא"ש ושבה"ל הנ"ל. וכ"ה בפי' ר' מיוחס לשמות בצופה ההגרי חי"ג, ריש עמ' 167, ושם: ואין מונעין מהן כל מיני רפואה במועד. ובבבלי י' ב': תניא דמסייע לך מקיזין דם לבהמה, ואין מונעין רפואה לבהמה בחולו של מועד. ופירשו בתוספות שם ד"ה ואין, שברפואה שיש בה מלאכה גמורה עסיקינן, עיי"ש. ובירושלמי פסחים פ"ד ה"ח, ל"א ע"ב: ומקיזין דם לאדם ולבהמה במועד, ואין מונעין רפואה מאדם ומבהמה במועד. והירושלמי כלל את שתי ההלכות יחד.
29-30. בהמה שתובעת את הזכר אין מרביעין אותה, אבל מורידין אותה לבקורת. ירושלמי הנ"ל, בבלי כאן י"ב א'. וכן מפורש להלן בסמוך שאסור להרביע בידים במועד, אבל מותר להוליך אותה למקום מעמד הבקר, והיא נרבעת מאיליה. ועיין מ"ש להלן, שו' 32, ד"ה ולעיל.
30-31. ר' יהודה או' חמורה שתובעת את הזכר, מרביעין אותה בשביל שלא תצטנן. ירושלמי ובבלי הנ"ל. ובד נשמט "ר' יהודה או'" בטעות, וישנו בכי"ע ובכי"ל ובמקבילות. וכנראה שהוא הדין בזמן הקבוע שצריכים להרביע אותה, והיינו מיד אחר הלידה, כמפורש בירושלמי יבמות פ"ד הי"א, ו' ע"א, ונדה פ"א ה"ד, מ"ט ע"ב: חמרתי מעברה והיא בעיה מילד, ואנא בעי מרבעתה עד דלא תצנן.36בב"ר פ"כ, ו', עמ' 189: שמא תיצן ותמות, והיא טעות סופר ברורה והמלה "ותמות" היא באשגרה מלעיל שם, עמ' 133, שו' 7. וכבר הראיתי בספרי היליניסמוס בא"י היהודית, עמ' 187, שכן כתב גם אריסטו ופליניאוס הזקן שהחמורה תקלוט יפה את הזרע כשהיא נזקקת לזכר ביום השביעי אחר שתלד. ופליניאוס מוסיף (ביחס לסוסה) שיש מרביעים אותה יום אחד אחר שתלד, ואם היא אינה רוצה מכריחים אותה (Coguntque invitas). ולפ"ז מתיר ר' יהודה להרביע את החמורה בחולו של מועד מפני שיש כאן דבר האבד. ומרביעים בידים את הזכר עליה אם הוא אינו רוצה, והיא תובעת, והוא הדין אם אינה תובעת והגיע זמנה. אבל החכמים אוסרים, משום שאין הדבר ברור, והיא מקבלת זכר גם אח"כ, כמו שכותב אריסטו הנ"ל. ועיין מ"ש להלן באיסור הרבעה בזכר או בנקבה.
31-32. ושאר כל הבהמות מורידין אותן לבקרות. כלומר, הכל הוא מדברי ר' יהודה, ובזה אף הוא מודה, שהרי אין כאן דבר האבד.
32. ואין מרביעין במועד ואין מרביעין בבכור ובפסולי המוקדשין. בבלי הנ"ל. ועיין ר"מ פ"א מה' מעילה ה"ט, במשנה למלך שם, ובהר המריה שם אות כ"ח שציין למל"מ פ"ט מה' כלאים הי"א. ועיין באשל אברהם (לבעל פרי מגדים) או"ח סי' תקל"ו אות ב', עיי"ש דברים נחמדים.
ולעיל, שו' 29–30, ד"ה בהמה, שנינו שאין מרביעין את הנקבה במועד, ואסור לאחוז אותה כדי שיעלה עליה זכר, עיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' צ"ח, ובהערה 4 שם. וכאן אמרו שבין בזכר (בכור) בין בנקבה (פסולי המוקדשין) אסור, משום שהיא כעין עבודה בקדשים, עיין בשיטה הנ"ל. ועיין בפי' רבינו יהונתן, עמ' 133 ואילך, ובחי' הר"ן, עמ' כ"ה, ובהערה 1 שם. אבל בפי' הר"ש בן היתום, עמ' 52, מוכח שפי' שהאיסור הוא בזכר דווקא, משום טירחא יתירה בזכר ובנקבה, עיי"ש. ובפירוש רבינו יהונתן שם, עמ' 134, הביא בשם יש מפרשים, שהאיסור הוא אם ירביע את הבכור בשביל שהוא שמן יש לחשוש שמא ישהנו שנים רבות ויבוא לידי תקלה של גיזה ועבודה, ובפסולי המוקדשין (אם היא נקבה) יש לחשוש שמא יגדל עדרים עדרים. ועיין בהר המריה על הר"מ הנ"ל, ולעיל ביצה פ"ב, שו' 40, ד"ה ואין מרגילין ומש"ש.
33. דנין דיני נפשות ודיני ממונות ודיני קנסות וכו'. כל הברייתא בשינוים בירושלמי כאן פ"א ה"ב, פ' ע"ב, שקלים פ"א ה"א, מ"ו ע"א. ועיין באהצו"י, עמ' 81. ובירושלמי: אילו הן צורכי הרבים דנין דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות וכו'. ופירש תלמיד רשב"ש לשקלים, עמ' 6: כולה בחולו של מועד קא מיירי, ואמתני' ר"פ משקין קאי (פ"א מ"א), והתם נמי איתה בגמ' ירושלמי, דאי באדר מאי אתא לאשמועינן. ובהערת הר"א סופר שם ציין שכן פירש גם במאירי שקלים, סוף עמ' 52 ד"ה וצריך. ברם הר"מ פירש שהברייתא בשקלים מדברת באדר (עיין רפ"ד מה' סוטה ורפ"ח מה' ערכין), וזו שבמו"ק מדברת בחוה"מ (עיין פ"ז מה' יו"ט הי"ב). ועיין בפיה"מ שלו שקלים פ"א, מ"א. ועיין בפי' הרש"ס שם, עמ' ה'. והר"ח כאן ו' א' הביא את הירושלמי, ואף הרי"ף הביאו שם אלא שנשמט לפנינו, עיין בס' המכתם, סוף עמ' 272. ובס' המפתח לר"ן גאון (תרביץ שכ"ו, עמ' 66 ואילך) הביא את הירושלמי, ובסוף הזכיר "תוספתא", וכנראה שציין למקורו בתוספתא כאן, כמו ששער לנכון ר"ש אברמסון (בהערה 3 שם). ועיין מ"ש להלן ד"ה ובראבי"ה.
וברי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' י"א: בתוספתא אלו הן צרכי רבים דנין דיני ממונות דיני נפשות דיני מכות וכו'. וברור שהעתיק את לשון הירושלמי כאן, וקרא לברייתא שבירושלמי "תוספתא", כרגיל אצל הראשונים, עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך.
ובבבלי י"ד ב': תא שמע דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות, ועיין הסדר בר"ח שם. ופירשו בבבלי: אתו מצפרא ומעייני בדיניה, ועיילי ואכלו ושתו כולי יומא, והדר אתו בשקיעת החמה וגמרינן לדיניה וקטלו ליה. ובריטב"א ב' א' הקשה ממה שאמרו בבבלי ב"ק קי"ג א': אמר רב יהודה לא יהבינא זמנא (פירש"י: אין מזמנין לדין) לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי וכו', והעיר על דברי הרמ"ה. וכ"ה בשטמ"ק בב"ק שם: עוד כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו, וז"ל ומסתברא דה"מ לאקבועי זימנא למיתי ממתא למתא, אבל למאן דאיתיה במתא מקבעינן ליה בניסן ובתשרי ודיינינן ליה אפי' בחולו של מועד, דגרסינן בפ' אלו מגלחין דנין דיני ממונות ודיני נפשות (כגירסת הר"ח כאן) ודיני מכות במועד. ועיין בב"י טחו"מ סי' ה' ומ"ש ר"ח פאלאגי בהערותיו לשו"ת הרשב"א ח"ה סי' ר"א שציין לשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רנ"א ולתשה"ג שערי תשובה סי' של"ט (ד' ליפסיאה סי' של"ח). ובתשה"ג שם: דכיון שנכנסו ימי ניסן ותשרי אין דנין והדין מסתלק שלא יעשו איש את אחיו ואת רעהו וגו'. והטעם ידוע, חוץ אותם הדברים שאינם יכולים ב"ד להסתלק מהם, והם לצורך גדול וכו'.
33-34. ושורפין את הפרה ועורפין את העגלה ורוצעין עבד עברי. ברי"ץ גיאת הנ"ל: ופודין שבוים וערכין וחרמים והקדשות ומשקין את הסוטה ועורפין את העגלה וכו'. וכ"ה בירושלמי כאן הנ"ל, וכע"ז בר"ח כאן ו' א' הנ"ל. אבל בירושלמי שקלים לא נמצא בשום נוסח "ופודין שבוים", וכן ליתא בס' המפתח הנ"ל.
ובראבי"ה ח"ב סי' תתי"א, עמ' 500 (והובא במרדכי כאן פ"א סי' תתל"ו) מעתיק את הברייתא שבירושלמי הנ"ל, ומוסיף: והכי נמי תניא בתוספתא בפירקין. והוא כותב שם: ולא ידענא מאי קא חשיב פדיון שבוים, שהרי אפילו בשבת מותר. ונראה לי דמיירי למנות ולטלטל כסף הפדוים. ועיין במרדכי (הנ"ל) ובהגהות שם. ודברי הראבי"ה ברורים, והיינו שמותר לאסוף ולטלטל הכסף בשביל פדיון שבויים שיזדמנו, וכדברי הבבלי שבת ק"נ א' וכתובות ה' א': מפקחין פקוח נפש בשבת,37וכ"ה גם בשאילתות סי' א' וברי"ף שבת פכ"ג סי' תקס"ו. ועיין בתוספ' רי"ד שבת שם ד"ה ומפקחין, ובדק"ס שם. כלומר, שמפקחין על ענייני פיקוח נפש שיזדמן, ועושין תקנות לשם כך, ועיין בדרכי משה טאו"ח סי' תקמ"ד. והברייתא בירושלמי מונה את צורכי הרבים בכלל, ולאו דווקא לעניין חול המועד. ועיין מ"ש הר"א לפי פירוש כת"י שבאהל דוד לר"ד ששון ח"ב, 711 ע"ב, ובריטב"א ב' א'.
ואשר להשקאת סוטה במועד, אמרו בספרי זוטא נשא, עמ' 234: והקריב אותה הכהן, אינה באה בתוך הרגל. וכ"ה בבמ"ר שם פ"ט, י"ג. ובמתנות כהונה שם: מדכתיב אותה לבדה, וברגל רבים באים. ופירש בחי' הרד"ל במ"ר שם אות מ"ח שהכוונה שאין צורך להשהות אותה לרגל כדין זקן ממרא, כדי שיראו אותה הנשים. וביתר באור במשך חכמה להגרמ"ש מדווינסק, קכ"ט ע"א, אבל בוודאי שמשקין סוטה במועד, כפי שמוכח מן הברייתא שבירושלמי הנ"ל ובבלי תמורה י"ד ב'.38על הבבלי בתמורה העיר גם הרח"ש הורוביץ בהגהותיו לספרי זוטא הנ"ל במקומו. ועיין בזית רענן על הילקוט שם, ומה שפלפל הרי"ז יאסקאוויטץ בפירושו לספרי זוטא, עמ' 112 ואילך.
34-35. ופודין את הערכין ואת החרמין ואת ההקדשות ואת מעשר שני. כ"ז ליתא בכי"ע ובכי"ל, אבל ישנו גם בד. והנה ערכין חרמין והקדשות נזכרו גם בברייתא שבירושלמי, אבל מעשר שני לא נזכר בשום מקום. אבל שיבוש ברור אין כאן, שהרי אפשר שבעולי רגלים עסיקינן, ובירושלים אין פודין אלא מע"ש שנטמא, והוא נפדה ע"י הגיזברין שהם בקיאין באוכלוסים טמאים שבירושלים, וקובעין את שוויו, עיין מ"ש לעיל שקלים פ"ב, שו' 67, ד"ה ואת מעשר שני.
35. ומפרקין מנעל מן האמום ובלבד שלא יחזיר. לעיל פסחים פ"ג, שו' 66: שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהן וסנדליהן במועד. ובירושלמי שם פ"ד ה"ז, ל"א ע"ב: ורבנין אמרין עשירים היו ובבהמה היו עולין, ולדבריהם אף עולי רגלים אסורים לתקן מנעליהם במועד, עיין מש"ש במקומו. והעניים שהלכו ברגל היו צריכים לקנות מנעלים חדשים (עיין בתוספ' פסחים נ"ה ב' ד"ה עולי ובתוספ' הר"ש משנץ שם ד"ה שכן). ומסתבר שהסנדלרים היו מבינים מלפני הרגל נעלים בשביל עולי רגלים,39ולא עוד אלא שבירושלים היו מנעלים בזול, מפני שבעלי אושפיזין היו נוטלין את עורות המוקדשים בחנם, עיין לעיל מע"ש פ"א הי"ג, עמ' 246, ובמקבילות. וכדי שלא תתקלקל צורת הנעל היו מחזיקים אותו על גבי האמום, ומפרקים אותו בחול המועד, ואף הוא מצורכי הרבים. ועיין מ"ש לעיל פ"א, הערה 27. ועיין פיה"מ להר"מ שקלים פ"א מ"א, ומ"ש עליו בפירוש הר"ש סיריליאו שם, ה' ע"א. [תיקונים והשלמות: נשמט הציון לירושלמי ביצה ספ״א, ס״א ע״א. ועיין בבלי שבת קמ״א ב׳, ובציון ירושלמי לירושלמי שקלים פ״א ה״א (שצויין לעיל שם, שו׳ 33).]