1-2. כל אילו שאמרו מגלחין במועד מותר לספר בתוך שלשים יום של אבל. וכ"ה בד ובכי"ל. וכן מעתיקים בשם התוספתא1וכן במגילת סתרים לרבינו נסים (תרביץ שי"ב, עמ' 38): והכי תנא בתוספתא דמשקין בפ' כל אלו שאמרו מגלחין במועד. והיה לפניו חילוק הפרקים כלפנינו. ועיין גם במנהיג ה' יו"ט סי' קי"ח, עמ' 93. ברי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' כ"ג (אלא ששם נשמטה המלה "במועד"), בתוה"א להרמב"ן, עניין תספורת, ס"ג ע"ד, לקוטות שלו למו"ק, כ"ב סע"ד (מן הספר). ובכי"ע: כל אילו שאמרו מספרין במועד מותר לספר וכו'. ובתוספות כ"ג א': כל אלו שאמרו מותר לספר במועד מותר לספר וכו'. וכולם גורסין כאן "בתוך שלשים". וכן בירושלמי (פ"ג ה"א, פ"ב ע"א): תני כל אילו שאמרו מגלחין במועד מותרין לגלח בתוך שלשים יום של אבל. אבל בבבלי י"ד א', י"ז ב': מותר לגלח בימי אבלו. ועיין מ"ש להלן סד"ה ולכאורה. ובמשנתנו רפ"ג: ואלו מגלחין במועד. הבא ממדינת הים ומבית השביה וכו'. כלומר, אעפ"י שאסרו חכמים לגלח במועד, כדי שיזהר לגלח לפני המועד ולא יכנס למועד כשהוא מנוול, התירו להם לאנוסים שמנו במשנתנו לגלח במועד, מפני שלא יכלו (או שלא היה ערב להם) לגלח בערב הרגל. ועיין לעיל פסחים פ"ג הי"ח, שו' 64, ומש"ש בד"ה הספרין, ולהלן שם.
ולכאורה משמע מפשוטה של התוספתא, שאף מי שאירע לו אונס שנמנה במשנתנו לפני האבלות מותר לו לגלח בתוך שלשים של אבל. וכ"ה דעת ר' חנניה חברון דרבנן בירושלמי הנ"ל. והפירוש הנכון בירושלמי הוא בקרן אורה י"ז ב', ובנוע"י במקומו.2ועיין אהצו"י כאן, עמ' 105, ואין ספק שהגירסא שלפנינו בירושלמי נכונה. אלא שבין בירושלמי (לעיל שם) ובין בבבלי מאנו בפירוש זה והביאו שם ברייתא אחרת שאוסרת. ותירץ רב חסדא בירושלמי: מאן דאמר מותר, בשיש שם רגל. מאן דאמר אסור, בשאין שם רגל. ובבבלי י"ז ב' תירץ רב חסדא בשם שילא, כי תניא הכא מותרין בשתכפוהו אבליו וכו', כלומר אם אירעו לו אבליות זו אחר זו בלי הפסק מותר להקל את שערו, אבל אם היה אנוס לפני האבלות הראשונה מותר לו לגלח בימי אבלו כדרכו. ולפי גירסת הבבלי "בימי אבלו" פירשו כמה מן הראשונים שהכוונה אפילו לימי שבעה, עיין בתוה"א להרמב"ן, עניין תספורת, ס"ג רע"ג, או"ז ח"ב סי' תמ"א, צ' ע"ב, טיו"ד סי' ש"צ ועוד.
ומכאן אנו רואים שבבבלי וודאי לא רצו לפרש את הברייתא כפשוטה, ואף בירושלמי בתחילה לא פרשוה בכל אבלות שקדם לה אונס. וכן מסתבר, שכל האנוסים שמנו במשנתנו יש להם מקום במועד, שהרי מן הדין אדם מותר לו לגלח במועד שלא יראה כמנוול, אלא שדווקא מטעם זה גזרו עליו שלא יגלח במועד כדי שיגלח לפני הרגל, ולא יכנס למועד כלל כשהוא מנוול, ומשום כך אם היה אנוס לפני המועד, העמידו אותו על דינו, והתירוהו לגלח, כדי שלא יהא מנוול במקצת המועד. אבל באבל, מה לי אם היה אנוס לפני האבלות, והרי בין כך ובין כך לא עלה על דעתו שימות לו מת פתאום, ואף אם לא היה אנוס, כאנוס הוא מחמת שלא חיכה לאבלות.
ברם נראה שהמפרשים ז"ל לא עמדו על הפירוש הנכון בדברי רב חסדא הנ"ל שבירושלמי. ובפ"מ שם: בשיש שם רגל. שהשלשים של אבל שלו כלין סמוך לרגל,3פירושו תמוה, שאפילו אם נפרש ששלשים לאו דווקא, הרי כל אבל מותר לו לגלח בשמיני קודם לרגל, אפילו אם לא היה אנוס. ואם לא יגלח בימי אבלו שוב לא יכול לגלח קודם לרגל ויכנס לרגל כשהוא מנוול. ואף בק"ע ובקרן אורה הנ"ל סתמו, ומוכח שפירשו כן. ועיין בנועם ירושלמי שעמד על עיקר הפירוש הנכון, אלא שנדחק לפרש בקבר את מתו ברגל, עיי"ש צ"ב סע"ב, ומ"ש להלן.
ולאמיתו של דבר דברי רב חסדא שבירושלמי אינם דוחק כלל, והוא מפרש את התוספתא כפשוטה, ופירושה: כל אילו שאמרו מגלחין במועד מותר לספר במועד אפילו אם עמדו בתוך שלשים יום של אבל, כעין שפירש בנועם ירושלמי, והברייתא שלנו לשיטתה להלן, שו' 18: שמנה ימים קדם לרגל (כלומר, אם מת לו מת שמנה ימים וכו') מספר בערב הרגל. אם לא סיפר בערב הרגל אסור לספר עד שיעברו עליו שלשים יום, שאע"פ שאין הרגל עולה לו לספירת שבעה, עולה לו לספירת שלשים. וסוברת ברייתא זו, ימים בטלו גזירות לא בטלו, או גזירות בטלו, ימים לא בטלו, (עיין מ"ש להלן שם במקומו), ועדיין הוא עומד בתוך אבלות של שלשים. ובפירוש אמרו בבבלי י"ז ב': הכהן והאבל מותרים בגילוח, והעמידוה שם בשחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל, וכאבא שאול שסובר מקצת היום ככולו, וכבר עברו עליו ימי שבעה, והתחיל בשלשים, והרגל מבטל גזירת שלשים, ואינו אבל, ומותר לו לגלח במועד, משום שהיה אנוס מחמת שבת בערב הרגל. ואמרו שם שאם חל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל, מותר לו לגלח ערב שבת אפילו לחכמים, משום כבוד הרגל, ולפיכך אם לא גילח בערב שבת אסור לו לגלח ברגל. ואמרו כאן בתוספתא שכל האבלים האנוסים מותרים לגלח ברגל אחר שבעה, אעפ"י שעדיין עומדים בתוך שלשים, וגזירות (או ימים) לא בטלו, דינם כאילו חל שמיני שלהם בשבת, ולא יכלו לגלח בערב שבת מחמת אונס, ומותר לו לאבל לגלח במועד כשהיה אנוס לפני המועד. ולפנינו ממש מעין אותה הברייתא שבבבלי הנ"ל: הכהן והאבל מותרים בגילוח, אלא ששם האונס הוא מחמת שבת, וכאן האונס הוא מחמת שיצא מבית האסורים4וכל החידוש שבתוספתא כאן הוא שאעפ"י שלא גילח בערב יו"ט, וממילא עדיין הוא עומד בתוך אבילות שלשים, מ"מ כיוון שהיה אנוס לפני יו"ט מגלח במועד. אבל הברייתא שבבבלי היא אליבא דאבא שאול, והוא סובר שגזירות וימים בטלו, ואם חל יום שביעי שלו בשבת, מקצת היום ככולו, וכבר אינו אבל כלל בחולו של מועד, ואפילו אם לא גילח בערב המועד מגלח במועד, מפני שהיה אנוס לפני המועד מחמת האבלות. אבל התוספתא שלנו היא אליבא דרבנן, ואם לא יצא מבית האסורים אין אבל בימי שלשים מגלח במועד, משום שהיה יכול לגלח לפני המועד, ואפילו אם חל יום שמיני שלו בשבת מגלח בערב השבת (משום כבוד הרגל), ולא בחולו של מועד. ואם חל יום שביעי שלו בשבת אינו מגלח בחוה"מ משום שלחכמים הוא עדיין בתוך שלשים של אבלות, ואינו מגלח במועד. ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק או"ח סי' י"ד. וכדומה.
2-3. אע"פ שהתירו לו לספר, לא יספר ברשות הרבים, אבל מספר הוא בצנעה בתוך ביתו. וכ"ה בד. ובכי"ע ובכי"ל חסר כאן "בתוך ביתו". וכן חסר בפיסקא מן התוספתא שבה' שמחות למהר"מ סי' י"ט שנדפס עם פי' מחנה לויה, ט"ו ע"ב, ובמרדכי ובהגה"מ (ששאבו ממנו) שנביא להלן. אבל ישנן בשאר הראשונים שנביא להלן, וכן בה' שמחות למהר"מ הנ"ל בד"ר (עם פירוש מיגון לשמחה), י' ע"ג, כלפנינו.
וכל הברייתא בשם התוספתא ברי"ץ גיאת, תוה"א ולקוטות להרמב"ן הנ"ל (בריש פירקין), הראבי"ה ח"ב סי' תתכ"א,5לפנינו שם, עמ' 510, נתקצרו הדברים, אבל הובאו במלואם בס' האסופות כ"י לפי ר"א אפטוביצר, הוספות ותקונים לראבי"ה, עמ' 163. ויש להוסיף שכ"ה בשם הראבי"ה גם בהגה"מ פ"ח מה' יו"ט ה"ז, אות ה'. והראבי"ה אוסר שם במפורש לעשות בפרהסיא מלאכות המותרות במועד כמשנתנו ספ"ב, ואינו מחלק בין מלאכות שהן לצורך המועד, ובין דבר האבד, עיין בריטב"א שהזכרנו להלן בפנים. מאירי עמ' ק"ג, ה' שמחות למהר"מ הנ"ל, מרדכי, הגה"מ ואגודה שנביא להלן. ופירש הרמב"ן בתוה"א הנ"ל: אבל מספר הוא בצינעא בתוך ביתו. פירוש בין באבל בין במועד. וכן פירש גם בלקוטות שלו הנ"ל. ובריטב"א רפ"ג: ואלו מגלחין במועד פי' כדרכן ואפילו בפרהסיא. וכנראה שרבינו פירש אף ברייתא זו באבל גרידא,6וכפירוש הבבלי י"ז ב' שמדברים ברישא באבל שתכפוהו אבליו, ולא כירושלמי שהבאנו לעיל שהכוונה לאבל במועד. ו"שהתירו לו" דבוק לאבל שבסמוך לו. וכן במאירי הנ"ל: ומכל מקום יש מפרש בריתא זו באבל, אבל במועד כל שהותר הותר אף בפרהסיא. ועיין מ"ש להלן בסיפא לעניין כביסה.
ובהגה"מ בר"מ ד"ו רפ"ד פ"ז מה' יו"ט הכ"א: תניא בתוספתא אף על פי שהתירו לספר במועד לא יספר וכו'. וכן באגודה סי' נ"ו, קע"א ע"ד: תניא בתוספות מקום שהתירו לכבס ולספוד (צ"ל: ולספיר) ברגל יעשו בצנעא וכו'. ואין ספק שבשניהם המלה "במועד" ("ברגל") הוא פירוש, כלומר, שברישא כאן (לפי הגה"מ, ולפי בעל האגודה גם הסיפא, בכביסה) אף ברגל עסיקינן, כפי שיוצא ברור מה' שמחות למהר"מ סי' י"ט הנ"ל, עיי"ש בפירוש מיגון לשמחה.
ברם בהגה"מ ד' קושטא: תניא בתוספת' כל אלו שהתירו לו לספר לא יספר ברשות הרבים וכו'. ולא נזכר שם "במועד", וכן הוא במרדכי פ"ג סי' תתע"ג. ולא ידעתי מניין לקח הר"י גאטינייו שבמרדכי גורס "במועד" כמו בהגה"מ, ואף במרדכי ד"ק וד"ו רפ"א הגירסא כלפנינו ולא נזכר שם "במועד". ולא עוד אלא שמתוך דברי מהר"מ בה' שמחות הנ"ל סוף סי' ט"ו, וכ"ה בהגה"מ ד' קושטא ספ"ו מה' אבל,7בשאר דפוסים, תשובות השייכות לס' שופטים סי' י"ט. מוכח שהרישא כאן מדברת גם באבילות, עיי"ש. ובר"מ לא הזכיר הלכה זו כלל. ובטאו"ח סי' תקל"א לא הביא הלכה זו לעניין חוה"מ, אבל הביא את הסיפא לעניין אבל (והוא הדין לרישא, עיין מ"ש להלן) ביו"ד סי' שפ"ט. ובשו"ע או"ח סי' תקל"א ס"ק ה' פסקוה לעניין חוה"מ ע"פ רוב הראשונים.