26-27. חנוך הקברות מרחיב בה ומאריך בה. במשנתנו פ"א מ"ו: אבל מחנכין את הכוכין במועד. ובירושלמי שם רה"ו, פ' ע"ד: רב חסדא אמר אם היה ארוך מקצרו. ר' יהושע בן לוי אמר מאריך בו מצד אחד ומרחיב בו מצד אחר. תני ר' חייה מאריך בו ומרחיב בו (כלומר, הברייתא שבתוספתא), בין מצד אחד בין משני צדדין. ובבבלי ח' ב': כיצד מחנכין. אמר רב יהודה שאם היה ארוך מקצרו. במתניתא תנא מאריך בו ומרחיב בו. ושיטות הראשונים בזה, עיין מ"ש לעיל, שו' 12–13, ד"ה ובמשנתנו.
27. זו היא נברכה וזו היא בקיע. במשנתנו הנ"ל: ועושין נברכת במועד. ומפרשת התוספתא שנברכת היא בקיע. ולהלן אהלות פט"ז ה"ב: המוציא כוך בקיע ומערה. ובה"א שם:19כגירסת כי"ו והר"ש, עיין תס"ר ח"ג, סוף עמ' 143. זו תלולית של עפר שעל גבי בקיע. ומכאן שבקיע הוא מקום קבורה. וכן פירש הראב"ד בהשגות פ"ח מה' יו"ט סה"ד. ועיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' ס"א, מאירי, עמ' מ"ד, תוספ' הרא"ש, עמ' כ"ג, ה' שמחות למהר"מ סי' א' ועוד. ובירושלמי הנ"ל: ועושין נברכת במועד. זה הבקיע. כל שהוא תושב נקרא בקיע. ופירש הראב"ד הנ"ל (לפי תוה"א להרמב"ן, עניין הקבורה, ל"ט ע"ד): "פירוש זה הבקיע אין עושין אותו לקבור לעולם אלא לשעה וכו', והוא אותן המהמורות שאמרו בירושלמי הכתוב למעלה שמניחין את המת לשם עד שיתעכל הבשר וכו'". והנה פירוש הירושלמי כל שהוא תושב ברור, והיינו כל דבר שאינו קבוע, כפי שהוכיח הרמב"ן בתוה"א שם, מ"א סע"ב ואילך, ועיין לעיל ח"ב, עמ' 513. ועיי"ש ברמב"ן (בתוה"א הנ"ל) שהסכים לפירוש הראב"ד, נגד פירוש הקדמונים, עיין מ"ש להלן ד"ה ובבבלי. [תיקונים והוספות: עיין באוה״ג כתובות, הפירושים, סוף עמ׳ 9.]
ופירוש הראב"ד שבקיע ומהמורת הם בעיקרם היינו הך מקויים גם ע"י מס' שמחות, שכן שנינו בירושלמי (פ"א ה"ה, פ' סע"ג, סנהדרין פ"ו הי"ב, כ"ג סע"ד): בראשונה היו קוברין אותן במהמורות, נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ברזים (בסנהדרין: בארזין). ובמס' שמחות פי"ב ה"ט, הוצ' היגר, עמ' 197: בתחילה קברני בביקעה, ובסוף לקוט את עצמיי ותנם בדלוסקמא. ובכי"י שם: ותנם בגלוסקמא בראזין. ומכאן שמהמורות=ביקעה (בקיע), ועיין מ"ש קרויס בקדמוניות התלמוד (גרמנית) ח"ב, עמ' 487, הערה 512. ואשר לרזים, ארזין, ראזין, ברור שאין הכוונה לעצי ארזים [תיקונים והשלמות: אין זה ברור כלל, ובהיותי באביב בא״י הראה לי פרופ' נ׳ אביגד שרידים של ארז מארון עתיק. ובירושלמי מו״ק פ״א ה״ו, פ׳ ע״ד: הכל מודין שלא יקוץ לו ארזים. ומכאן שהנוהג היה לעשות את הארונות מארזין, וקראו את הארונות על שם העץ.], אלא לגלוסקמא, כגירסא שבמס' שמחות, ו"בגלוסקמא" שם אינו אלא פירוש ל"בראזין". וביכלר בצופה הצרפתי חמ"ו (1903), עמ' 76, הערה 3, מביא ממס' שמחות הנ"ל כ"י אפשטין: ותנם בגלוסקמא אזורם. ונ"ל שהכוונה למלה היונית σορός, והיא גלוסקמא (γλωσσόκομος) היא אזרין, ופירושו ארון שנותנים בו את שרידי המת. והיהודים בא"י שהביאו לשם את הארונות מן הגולה שבערי יון קבלו מהם את השמות גלוסקמא ואזרין (ואפשר שבמבטא העממי נולד מיטטסיס: ארזין, במקום אזרין). וכמה מן הראשונים20עיין אהצו"י, עמ' 84. ועכשיו יש להוסיף: שיטה לתלמידו של ר"י מפריס, סוף עמ' נ"ז, ותוספות הרא"ש, עמ' כ"ב. גרסו "בארונים".21ואף בכי"י הראשונים עצמם מתחלפות הגירסאות. וכן בה' שמחות למהר"מ סי' א' במחנה לויה, א' ע"ב: וקוברין אותן ברזים. אבל בספר זה עם פירוש מיגון לשמחה (שנדפס מכ"י אחר) שם: וקוברין אותם בארונים. וכן בתוספתא סנהדרין פ"ט ה"ח, בכי"ע: מלקטין העצמות וקוברין אותן בארון. ובד שם: בארזין (בכי"ו חסר שם עלה). והגירסא "בארונים" "בארון", היא, כנראה, שיבוש מ"בארזנים", "בארזן" (=אזרנים, אזרן). אבל אפשר שיש כאן תרגום נכון של המלה היונית הנ"ל, עיין מ"ש על תרגומים ממין זה בתרביץ ש"כ, עמ' 112 ואילך.
סוף דבר מן המקורות הנ"ל יוצא שהיא נברכת הוא בקיע היא מהמורת. ומתוך עלילות אלאינ בעל,22בעל ב' טור א' (פעמים), עיין בכתבי אוגרית של רח"א גינזברג, עמ' 47, 48. ועיי"ש סוף עמ' 40 ואילך. מוכח שהמהמורת הוא בור־קבר.23וכבר העירו החכמים שכ"ה הפירוש גם בתהלים ק"מ, י"א. ובניגוד לכוכים שהיו מכניסים לשם עצמות, או ארונות, היו קוברים את המת במהמורות כשגופו עדיין שלם, לפני שנתאכל הבשר. אלא שנראה שהדברים הללו היו שונים קצת בצורתן החיצונית. ומהמורת הוא בור בתוך הקרקע, ונברכת, בקיע, חצובה בתוך הכותל. ובמערות קברים של א"י מצויה הנברכת כמעט בכל מערה, והיא כעין עריבה חצובה בכותל הסלע, והיא מזכירה בצורתה החיצונית אבוס, או שוקת.24ויש לנו כאן שמות נרדפים לאופן אחד של קבורה. ומהמורת הוא, כנראה, קבר גדול (ומיוחד לגדולים ועשירים) החפור בקרקע המערה, ונברכת חצובה בכותל הסלע, ונקראת כן ע"פ צורתה החיצונית שהיא כבריכה של כביסה (ולפיכך לא שאלו כלום בבבלי ב"ב על מהות הנברכת), והוא גם בקיע, אלא שהוא קטן קצת מנברכת, וכמו שאמרו בבבלי שהבאנו להלן בפנים.
ובבבלי ח' ב': מאי נברכת אמר רב יהודה25"יהודה" חסר בפירוש רב שרירא שהבאנו להלן בפנים, בר"ח (לפי הערוך ערך בקע) ובפי' הר"י מיגש ב"ב י"ט א'. זו בקיע. והתניא הנברכת והבקיע. אמר אביי ואיתימא רב כהנא גיהא ובר גיהא, ועיין בתוספות הערוך השלם ערך גיהא ובר גיהא. וע"פ הבבלי פירש הרי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' י"ג, רש"י ותוספות (ח' ב' ד"ה ועושין), ופיה"מ להר"מ (וכן מוכח בחיבורו פ"ח מה' יו"ט סה"ד) ועוד שהכוונה לנברכת של כובסין. וכן הביא הרב המגיד (לר"מ הנ"ל): "וכן פירשו הגאונים ז"ל נברכת של כובסין, והיא חפירה שחופרים בה לכבס בגדי פשתן, ומי שאין לו אלא חלוק אחד". ואם נאמר שהכל הוא מדברי הגאונים הרי ברור שפירשו כן את משנתנו ובמועד עסיקינן, ומפרשים שאעפ"י שכביסה אסורה במועד, מ"מ הרי מותר לכבס כלי פשתן (להלן בבבלי י"ח סע"א), ומי שאין לו אלא חלוק אחד (לעיל שם ובמקבילות). אבל בתוה"א להרמב"ן עניין הקבורה, מ"א ע"א: ועושין נברכת במועד. ראיתי לראשונים שהוא נברכת הכובסין המוזכרת בפרק לא יחפור, וגוהה ובר גוהה היא הנברכת הקטנה שבצד הגדולה וכו', ולפי דבריהם התירו הנברכת לכבס בה לצורך המועד כלי פשתן, ומי שאין לו אלא חלוק אחד וכו'. ומשמע מדבריו שרבינו הוא שבאר את דברי הגאונים שמפרשים נברכת - נברכת הכובסין, ובעל כרחינו אנו מדברים בכביסה המותרת במועד. והרב המגיד העתיק כאן מדברי הרמב"ן, כרגיל. ועיין גם בנימוקי יוסף למשנתנו. ועיין בפי' רבינו יהונתן, עמ' 99.
ופירוש זה קשה מאד, וכבר תמה הראב"ד הנ"ל ועוד, מה עושה נברכת הכובסין בין מקומות הקבורה, ומטעם זה פירשו בתוספות (ח' ב' ד"ה ועושין) הנ"ל: וי"מ לרחוץ את המת ותכריכין. וכן פירש בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' ס"א, ד"ה גיהא. וכן במאירי עמ' מ"ד: יש מפרשים נברכת לרחוץ בה את המת, ויש מפרשים בקיעה של מים לרחוץ בה המלוים את ידיהם.
ברם מתוך פירוש רב שרירא גאון לב"ב (מן Texts and Studies ח"א, עמ' 571) ומתוך פירוש הר"ח לב"ב (לפי הערוך ערך בקע), מתוך פי' הר"י מיגש (לפי שטמ"ק) ויד רמה ב"ב י"ט א' מוכח שכל הפירוש נאמר לב"ב שם, אלא שהביאו גם את הברייתא שבמו"ק ופירוש הבבלי שהוא גיהא ובר גיהא. תדע לך שהוא כן שהר"ח במקומו כאן לא פירש כלום. ולפיכך נראה שהגאונים פירשו: והתניא הנברכת והבקיע (כלומר, הרי שנינו בתוספתא ב"ב פ"א ה"ב: מרחיקין את הנברכת ואת הבקיע), ומכאן שנברכת ובקיע אינם היינו הך. ותירצו: גיהא ובר גיהא, כלומר בקיע היא נברכת קטנה, ובארו את שימושיהם המיוחדים. ופירוש התלמוד במו"ק הוא לא למשנתנו, אלא לברייתא שבתוספתא בב"ב שמדברת בבקיע של כביסה. וכבר הראינו לעיל שהבקיע של קבורה דומה בצורתו החיצונית לעריבה ולשוקת, ולא בא התלמוד אלא לפרש את השמות ושימושיהם לעניין כביסה, אבל כאן בקבר אנן קיימין גם לפירוש הגאונים.
ולפי זה אין להניח שהרמב"ן כיוון לגאונים הנ"ל, שהרי הוא בעצמו כתב בתוה"א שם: וכן זאת הבריתא שהביאו כאן בגמרא, שם בפרק לא יחפור היא שנויה בתוספתא הנברכת והבקיע.26ועיין גם בתוספות כאן ח' ב' סד"ה גיהא. ולא יתכן כלל שרבינו לא יעמוד על הפירוש הנכון שבדברי הגאונים הנ"ל. ונראה שהרמב"ן בכתבו "ראיתי לראשונים שהוא נברכת הכובסין וכו'", כוונתו לרי"ץ גיאת, עמ' י"ג הנ"ל, שפירש כן, ומדבריו שם מוכח שפירש את משנתנו כן, ולעניין כביסה במועד. ועל כל פנים מדברי הבבלי עצמו אין שום הוכחה שפירשו את משנתנו כאן בנברכת של כובסים.
27-28. מודה ר' יוסה בסיד שיכול לגמרו שסדין אותו במועד. וכ"ה ("ר' יוסי") גם בד. אבל הנכון הוא בכי"ע ובכי"ל: ר' יהודה וכו'. ובמשנתנו פ"א מ"ז: ר' יהודה (והשם "ר' יהודה" במשנה מקויים גם ע"י הסוגיות בירושלמי ובבבלי. עיין להלן) אומר לא תסוד מפני שניוול הוא לה. ובבבלי ט' ב' ובע"ז ו' ב' הביאו את הברייתא שלנו: ומודה ר' יהודה בסיד שיכולה לקפלו (בכי"מ: לקלפו) במועד שטופלתו במועד, שאע"פ שמצירה היא עכשיו שמיחה היא לאחר זמן. וכנראה שהסוף הוא באור התלמוד. אבל בירושלמי כאן פ"א ה"ז, פ' ע"ד, וע"ז פ"א ה"א, ל"ט ע"ב, לא ידעו מברייתא זו, שהרי נחלקו שם אמוראים אם מתיר ר' יהודה בסיד שהיא מתרתו בתוך המועד. והלשון לגמרו (לגומרו) שבתוספתא פירושו שהיא יודעת שהסיוד יגמר ויכלה בתוך המועד (שהשערות יפלו בתוך המועד), והרי היא כבר יודעת מתחילה שתשמח לאחר זמן בתוך המועד.