12-13. אין חופרין בורות שיחין ומערות במועד, אבל מחנכין ומתקנין אותן. בכי"ע נשמטה המלה "מחנכין", אבל היא ישנה גם בד ובכי"ל וברמב"ן שנביא להלן. וטיב החינוך נתבאר להלן בתוספתא, שו' 26. ובמשנתנו פ"א מ"ב: ומתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים, וחוטטין אותן. ובבבלי ה' א': ואין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים, ואין צריך לומר של יחיד וכו', ואין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים, בשאין רבים צריכים להם, ואין צריך לומר של יחיד, דכי אין יחיד צריך להם אפילו חטיטה אסור. ועיין ירושלמי פ"א ה"ב, פ' ע"ב, ובתוספות הרא"ש, עמ' י"ג ואילך.
ובמשנתנו פ"א מ"ו: אין חופרין כוכין וקברות במועד, אבל מחנכין את הכוכין במועד. ופירשו הר"ח (ח' ב'), הרי"ף, רי"ץ גיאת (ה' חוה"מ, ריש עמ' י"ג) והר"מ (בפיה"מ ובפ"ח מה' יו"ט ה"ח) שאין חופרין לצורך מתים שימותו לאחר הרגל. ותמה בעל המאור: וכי היכן מצינו שהותרה מלאכה במועד משום צורך שלאחר המועד, דאיצטריכן למיתני אין חופרין וכו'. ובמאירי שם, עמ' מ"ג, הוסיף לתמוה כיצד התירו לתקן שלא לצורך המועד. אבל הרמב"ן במלחמות ספ"א (ועיין גם מגדל עוז פ"ח מה' יו"ט ה"ח) ובתורת האדם, עניין הקבורה, מ' ע"ב:7ואני מעתיק מתורת האדם, ובמלחמות הוא בשינויים קלים. כדתניא (בבלי ה' א') אין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים, אבל חוטטין אותן, ומוקמי לה בגמרא בשלא לצורך המועד, אבל כדי שיהו מצויין להם לאחר המועד לכשיצטרך להם, וכן בכוכין וקברות צריך למיתני אין חופרין, ומותר לחנכן, וכל שכן הוא שמא יצטרכו להן במועד, דחינוך היני דומיא דחטיטה בבורות, ובו בלשון היא שנויה בתוספתא, אין חופרין בורות שיחין ומערות במועד אבל מחנכין ומתקנין אותן, והיני בשאין הרבים צריכין להם במועד, כדמוקמינן בגמרא וכו'. והרמב"ן מסכים לדעת הרי"ף ועוד הנ"ל. ובהשגות הראב"ד פ"ח מה' יו"ט ה"ח חלק ואסר לחפור קבר אפילו כשמת ברגל, אלא עושין לו לפי שעה בקיע (עיי"ש בהשגות סה"ד), ועיין מ"ש להלן, שו' 27, ד"ה זו היא. ובפי' רבינו יהונתן על הרי"ף, עמ' 98, מפשר בין השיטות, ומפרש את משנתנו בעיר גדולה של ישראל שאי אפשר שלא ימותו בכל יום רבים גדולים, או קטנים, אף כי בד' ימים של חול המועד. ועיין בחי' הר"ן, עמ' י"ב, ובנימוקי יוסף שהעתיקו את פירושו. ולפי זה בעיר קטנה אין צורך להשמיע לנו שאסור להכין קבר בחוה"מ למתים שימותו, ואם מת ישראל בחולו של מועד מותר לחפור קבר, כשיטת רוב הראשונים. ועיין תירוץ אחר בס' המכתם, עמ' 279.
13-14. אמ' ר' נראין דברי ר' יהודה במועד ודברי חכמים בשביעית. במשנתנו פ"א מ"ד: צדין את האישות8כלומר, חלד עיין מ"ש אהרני בתרביץ שט"ו, עמ' 193 ואילך. משדה האילן ומשדה הלבן [תיקונים והשלמות: צ״ל: את האישות ואת העכברים משדה הלבן וכו׳.] כדרכו9כגירסת המשנה שבירושלמי, שבבבלי, משנה עם פיה"מ להר"מ בכתי"י ועוד, עיין במבוא לנוה"מ למהרי"ן אפשטין, סוף עמ' 1142. במועד ובשביעית. ר' יהודה10כגירסת המשנה שבירושלמי, הפיסקא שבבבלי ז' א', השאילתות סי' ק"ע, המשנה שברי"ף, בעלי התוספות ו' סע"א, המאירי, עמ' ל"ד, מגיד משנה פ"ה מה' יו"ט בשם קצת ספרים, ועוד. אומר משדה האילן (כלומר, שהם מפסידין אותו הרבה) כדרכו, ומשדה הלבן שלא כדרכו. ובתס"ר ח"א (ירושלים תרצ"ז), עמ' 241, הבאתי את פירוש ר' חיים בר' דוד למו"ק (לפי הקדמת בעל מעשה רוקח ה"א, ובשו"ת הר"מ ד' ליפסיאה, נ"ח ע"ד) שכתב: "וכן מצאתי במקצת ספרים במשנתינו צדין את האישות ואת העכברים בשדה האילן ובשדה הלבן כדרכו דברי ר"מ, רי"א וכו', ולא כמו שכתבתי במשנה דאית ספרים דגרסי סתמא, ובסיפא וחכמים וכו'" (כלומר, כגירסת הספרים שלנו במשנה שבירושלמי ושבבבלי [תיקונים והשלמות: במשנה שבמשניות ושבבבלי.]). ועל הגירסא "ר"מ" עיין להלן. ומן התוספתא להלן ברור שגרסה בסיפא: ר' יהודה אומר וכו'.
והתוספתא כאן מפרשת שנראין דברי ר' יהודה שאוסר לצוד כדרכו משדה הלבן במועד, אבל בשביעית נראין דברי חכמים שצד בכל מקום כדרכו, עיין בתוספות ו' ב' ד"ה צדין. אבל עיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' מ"ז, מ"ש בשם ר' יחיאל [מפריס], ומן התוספתא כאן מוכח כדברי בעלי התוספות, שהחכמים חולקים אף בשביעית [תיקונים והשלמות: הכוונה לחכמים שבמשנה שבמשניות ושבבבלי (=ר׳ יהודה של שאר הנוסחאות והתוספתא).].11ופשיטא שכאן אין לומר נראין דברי זה לזה ודברי זה לזה, שאם כן במה חולקין. ובר מן דין עיין מ"ש בשיטת התוספתא בתס"ר ה"ד, עמ' 168 ואילך.