9. מרבצין שדה בית השלחין במועד. כלומר, אפילו בכלי, משום שהרבצה היא השקאה פורתא, ואין בה טירחא, עיין ר"מ פ"ח מה' יו"ט ה"ג, במגיד משנה ובלחם משנה שם. ועיין בבלי ו' ב', י"א ב'. ועיין ירושלמי פ"א ה"ג, פ' ע"ג, ושביעית ספ"ב ובפי' הר"מ והר"ש שם. ועיין מ"ש בקרן אורה ו' ב', ומ"ש הגר"ח עטר בראשון לציון ו' ב' בפירוש דברי הר"מ. ועיין במרכבת המשנה ח"א פ"ח מה' יו"ט ה"ב.
9-10. אילו הן עגיות אילו בדידין שבעיקרי אילנות. לעיל שביעית פ"א ה"ז. ובמשנתנו פ"א מ"א: ואין עושין עוגיות לגפנים, ומפרשת התוספתא שעוגיות הן בדידין, וכמו שאמרו בירושלמי פ"א סה"א, פ' ע"ב, בפירוש ברייתא זו: כיי דתנינן תמן (כלים פכ"ט מ"ז) יד הבדיד ארבעה, כלומר, החפירה, העוגיה היתה נקראת על שם הכלי שהיו חופרין בו, וכנראה שהכלי היה מותאם לעומק העוגיה, עיין מ"ש על כ"ז לעיל ח"ב, עמ' 489. ועיין לעיל שביעית פ"ג ה"ז, ומ"ש בח"ב, עמ' 516.
ובבבלי ד' ב': מאי עוגיות וכו' בנכי, תניא נמי הכי אלו הן עוגיות בדידין שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. ובפיה"ג לטהרות (כלים פכ"ט מ"ז), עמ' 77: ולמדנו שהערוגות, עוגיות ובנכי ובדידין כולן שם אחד הן, ואותו הברזל שעושין בו הבדידין שמו בדיד, ועיין בהערות שם. ובערוך (ערך בדד א') הביא את הברייתא שבבבלי כאן, וציין למקורה בתוספתא שביעית, ולא הזכיר את התוספתא במקומה כאן. וכנראה שהיתה חסרה לפניו במו"ק. ועיין גם בס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך בר ציתאי, ד' ע"א, הוצ' הרי"ל פישמן, עמ' 16 ואילך.
10. מותרין ומשמטין בקנים. בד בטעות: ומשמשין, ובכי"ע ובכי"ל חסר כל זה, אבל ישנו בשביעית פ"א הנ"ל גם בכי"ע. ובירושלמי שם (פ"ב ה"ב, ל"ג ע"ד): תני מוותרין ומשמטין. כיני מתניתא מוותרין בגפנים ומשמטין בקנים וכו', ובלבד מן הבקעה ולמעלה. וכנראה שהכוונה היא שמותר להסיר את היתרון ולכרסם את העודף של ראשי הגפנים, כשהן מטפסות על הקנים ועולים מעל חודיהם, ובלבד שיחתוך מן הבקעה (הפקעה, הפקעת, הפקק) העליונה ולמעלה, וכן מותר לשמט את הגפן מן הקנים, כדי שלא תעלה יותר מדאי, וכל זה מועיל לפרי, ומותר לעשות כן בשביעית, מפני שמשפר את פירות ההיתר, את הענבים שגדלו בששית, עיין להלן שם בשביעית. ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 490. וכן מותר לעשות כן במועד, עיין להלן בסמוך.
10-11. דבר האבד עושין אותן במועד, דבר שאין אבד אין עושי' אותו במועד. וכע"ז בד, אלא שגורס גם ברישא: עושין אותו וכו'. ובכי"ע ובכי"ל חסרה גם בבא זו. וכנראה שהסופרים השמיטוה בכוונה, משום שהלכה זו נשנית להלן, שו' 31. ברם להלן שם אמרו בפירוש שבמחובר אפילו דבר האבד אסור, וכאן במחובר אנן קיימין, כלומר שאם היה דבר האבד מותר לוותר ולשמט, אעפ"י שהיא מלאכת מחובר, והיא חולקת על הברייתא שלהלן, כמפורש בבבלי י"ב ב', שהברייתא ההיא יחידאה היא. ובריטב"א שם הביא בשם רש"י (וכ"ה ברש"י שברי"ף), שהברייתא שלהלן חולקת גם על משנתנו ברפ"א. וכן פירש רבינו יהונתן על הרי"ף, עמ' 137, בחי' הר"ן שם, עמ' כ"ו, ובנימוקי יוסף פ"ב סי' אלף קע"ג ד"ה כיחידאה.4אבל עיין מ"ש בקרן אורה שם י"ב ב'. והברייתא כאן היא בשיטת משנתנו כאן, ומתירה בדבר האבד אפילו במחובר. אבל, בוודאי, אם אין כאן דבר האבד אסור לוותר ולשמט במועד, ועושה כן לפני המועד, או לאחריו, עיין לעיל שביעית פ"א סה"ז, ומ"ש בח"ב, עמ' 490.
11-12. מוכר אדם עינתו של מים לגוי ומחליף עמו משבת למוצאי שבת ואינו חושש. וכ"ה ("מוכר") גם בד ובכי"ל, אלא שבשניהם: עוגתו של מים וכו'. ובכי"ע: משכיר אדם עונתו של מים וכו'. ולהלן נראה שכן, כנראה, נכון. וגירסתנו "עינתו" פירושה: מוכר אדם את העין, את המעיין שלו. ורגיל בתרגום: עינא דמיא (מעיין מים שבמקור). ועיין גם ירושלמי שקלים פ"ה סה"א, מ"ח ע"ד, ובבלי מנחות ס"ד ב'.
והגירסא "מוכר" שבכי"ו, ד וכי"ל, היא כנראה, הנכונה, והכוונה שאעפ"י שאסור למכור בחולו של מועד, כמפורש במשנתנו ספ"ב, הרי כאן הוא דבר האבד, ובחול המועד סוכות המים ביוקר ואם ישהה עד אחרי החג אפשר שבנתים ירדו גשמים,5וכבר ראה במנחת בכורים שמחמת דבר האבד אתינן עלה, אלא שהוא פירש אחרת. ויוזלו המים, כמעשה שהיה (עיין תענית י"ט, ב' ואבות דר"ן פ"ו), ולפיכך התירו לו, כברישא כאן, משום דהוי לה כפרקמטיא דאבדה שהיא מותרת, עיין ירושלמי פ"ב ה"ג, שם סה"ד, פ"א ע"ב, בבלי י' ב', י"א א'. ואף כאן בחוה"מ סוכות עסיקינן דומיא דמוותרין ומשמטין שלעיל, עיין לעיל שביעית פ"א ה"ז, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 490.
ואף הגירסא "משכיר" שבכי"ע יש לה על מה לסמוך, שכ"ה בהגהות מיימוניות שבת פ"ו הי"ח בד' קושטא, י"ד סע"ד: תניא בתוספתא משכיר אדם עמו (צ"ל: עינו) לגוי ומחליף עצמו (צ"ל: עימו) משבת למוצאי שבת ואינו חושש, ומכאן הורה מהר"מ שבמקום שמבשלין את המלח שמותר לישראל להשכיר לגוי המחבת שלו לשבת והגוי יתן לו המחבת שלו ביום ראשון עכ"ל מהר"מ. ובהגה"מ בר"מ ד"ו רפ"ד: תני' בתוספת' דמשכיר אדם גומתו (כנראה שיש כאן תיקון ע"פ התוספתא ד"ו: עוגתו - גומתו) של מים לגוי ומחליף עמו וכו' מקונט' ה"ר קורבי"ל. ולמעשה אין הבדל בין הגרסאות, והשתמשו בלשון "משכיר" משום שבמעיין המים נובעים ואינם חסרים, והגוי שוכר ממנו את המעיין, ומחזירו לו מלא כמו שהיה, אבל קשה לפרש כן לפי הגירסא עוגה, גומה, שאין כאן שכירות, אלא מכירה. והכל מחמת משא ומתן ביו"ט אתינן עלה.
ברם מסתבר שהנכון הוא בכי"ע: עונתו, וכצ"ל בשאר הנוסחאות [תיקונים והוספות: בפירוש כת"י28עיין מבוא לח"ו, עמ' ט"ו ואילך.: מוכר עונתו.]. ועונתו של מים פירושו העונה (הזמן) שיש לו זכות השקאה במים. ובשטר מתנה משמעון בן מנחם שגילה יגאל ידין במדבר יהודה נזכרות עונות המים להשקאה בשעות קבועות ובימים מסויימים בשבוע.6תעודה 6: עני מיה חד בשבה פלגית שעה מן מי ודיא וכו'. ועיין מ"ש פוגלשטיין Landwirtschaft in Palastina וכו', עמ' 18, הע' 31. ואף לפנינו פירושו שישראל מותר לו להשכיר ולהחליף עם הגוי את "עונת המים" בחול המועד (משום דבר האבד), וכן בשבת למוצאי שבת.