28-29. אין מקדשין נשים במועד. ר' יהודה מתיר שמא יקדמנו אחר. בד מוסיף: ברחמי', והיא הוספה ע"פ הבבלי י"ח ב'. ובמשנתנו פ"א מ"ז: אין נושאין נשים במועד. ואמרו בבבלי י"ח ב' שמן המשנה אין ראייה שלא אסרו אלא נישואין, אבל קידושין מותר, ואפשר שק"ו הוא שאסור לארס, ולא מיבעי אירוסין דלא עביד מצוה אסור, אלא אפילו נישואין דעביד מצוה נמי אסור. ועיין ר"מ פ"א מה' אישות ה"ב ובשו"ת בנו ברכת אברהם סי' מ"ד. ועיין בבלי ביצה ל"ו סע"ב, בתוספות שם ד"ה והא ומ"ש ביד דוד שם, ובשו"ת חיים שאל ח"ב ריש סי' מ"ב. ובמשנתנו להלן פ"ג מ"ג מפורש: ואלו כותבין במועד קדושי נשים וכו'. ואמרו בבבלי שם הנ"ל, שאין ראייה משם שמותר לקדש במועד, והכוונה במשנתנו לשטרי פסיקתא. אבל שמואל אמר שם: מותר לקדש אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר וכו', שמא יקדמנו אחר ברחמים. והוא כדעת ר' יהודה כאן. ובירושלמי ביצה פ"ה ה"ב, ס"ג ע"ב, תענית ספ"א, ס"ד ע"ד, שם פ"ד ה"ט, ס"ט ע"ב, כתובות פ"א ה"א, כ"ד ע"ד, אמרו: שמואל אמ' אפילו בתשעה באב יארס שלא יקדמנו אחר וכו', שלא יקדמנו אחר בתפילה. ולהלן בבבלי שם הביאו בשם תנא דבי שמואל (בר"ח: דבי מנשה): מארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין, ולא מייבמין, מפני ששמחה היא לו.
והת"ק אוסר אעפ"י שאין כאן לא שמחה ולא סעודה (עיין ריטב"א שם, מאירי שם, עמ' ק"ח, ובברכי יוסף או"ח ריש סי' תקמ"ו), משום דהוי כעין מקח וממכר, עיין ריטב"א י"ח ב' ד"ה אמר שמואל. אבל ר' יהודה מתיר משום שמא יקדמנו אחר, והוי ליה כדבר האבוד, כמו שפירש בפי' ר' יהונתן, סוף עמ' 145, בריטב"א הנ"ל ועוד. וכן פירשו רוב הראשונים את משנתנו בפ"ג הנ"ל שרוב הדברים שהתירו שם משום דבר האבד אתינן עלה, שלא כפירוש הר"מ בפ"ז מה' יו"ט סהי"ב שהם כצרכי רבים,27במגדל עוז שם העיר שמצא בהשגות הראב"ד שהעתיק מן הר"מ: שכל אלו צרכי (ולא: כצרכי) רבים הן. ובדקתי בכמה נוסחאות של הר"מ (לרבות כ"י על קלף): ובכולן: כצרכי רבים, אבל בשו"ת הר"ן ד' קושטא סוף סי' פ"ט (ובד' רומי ואילך חסרה תשובה זו, והתשובה נדפסה גם בשו"ת הריב"ש סי' ש"צ): "שכל דבר המזדמן תדיר אע"פ שבכל פעם ופעם הוא דבר פרטי, נראה דצרכי רבים נינהו וכו', וכן מה ששנינו ואלו כותבין במועד גטין ושוברין דייתיקי ומתנות וכו', כתב הרמב"ם ז"ל שהטעם מפני שכל אלו צרכי רבים הם, הרי נראה שהדברים המזדמנים תדיר, ויש בהן תקון המדינה, אע"פ שבכל פעם ופעם הם פרטיים צרכי רבים מקרו". ועיין בא"ח ח"א ה' חוה"מ סי' ז', צ"א ע"ב, מ"ש בשם הרמב"ם, וכיון להי"ד בפ"ז שברמב"ם שם. ועיין להלן בא"ח שם סי' ח', צ"א ע"ג. ועיי"ש בהשגת הראב"ד ובמגיד משנה ד"ה וכן כותבין, ובתוספות י"ח ב' ד"ה ואלו, ובפי' ר' יהונתן הנ"ל. ובקרן אורה י"ח ב' הביא את התוספתא כאן והעיר שכן חולקין החכמים ור' יהודה גם להלן פ"ב ה"ג (שו' 9), עיי"ש.
29. ממאנין מגרשין וחולצין ומיבמין במועד. וכ"ה בד ובכי"ל (אלא שבכי"ל הסדר הוא: מלקט אדם וכו' אמן. ממאנין וכו'). ובכי"ע חסר "ומיבמין". וכן ברי"ץ גיאת ה' חוה"מ, עמ' כ"ו: ותני בתוספתא וכו', והתם נמי תנינא מארסין (הכוונה לדברי ר' יהודה לעיל, וכפסק הבבלי) ומגרשין וחולצין בחוש"מ. ובאמת במשנתנו פ"א מ"ז מפורש: ולא מייבמין. וכ"ה בתנא דבי שמואל (דבי מנשה) שהעתקנו לעיל סד"ה אין מקדשין. ושמא מדברים כאן בשיש עוד אחים,28ועיין בבלי ביצה ל"ז א'. ומותר לייבם שמא יקדמנו אחר.29ואעפ"י שמצוה בגדול, מ"מ יש לחשוש שהצעיר לא ישגיח בכך, משום ירושת הנכסים. אבל בנישואין סתם אסור, שהרי יכול לארס אותה ולאוסרה על אחרים, ויכנוס אותה לאחר המועד. וביבמה אינו יכול לעשות בה מאמר גרידא, שמא יפסול אותה האח השני בגט ויאסור אותה על בעל המאמר לכולי עלמא (עיין יבמות רפ"ה) ויפסיד את ירושת נכסי אחיו, והוה ליה דבר האבד. ובמשנתנו פ"ג מ"ג הנ"ל: ואלו כותבין במועד קדושי נשים גטין וכו' שטרי חליצה ומאונים וכו', הרי לך שמגרשין חולצין וממאנין במועד. ופירש בס' המכתם, עמ' 307 (ע"פ הירושלמי): מכיון שנתן דעתו לגרשה מצטער הוה עמה30עיין בפי' ר"ש בן היתום, עמ' 95. וכו', ושמא יזדווגו לה אחרים. וכן במאירי, עמ' ק"ד: גיטי נשים, שמא מתוך שהייתו עמה מזדמן בן זוג לאחרת שנתנה בו עיניו. שטרי חליצה ומיאונין, שמא תזדמן בת זו[ג] לאחר שנתן עיניו בזו. ועיין במגיד משנה פ"ז מה' יו"ט הי"ב ד"ה וכן כותבין, ובתוספות י"ח ב' ד"ה ואלו ובשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, ריש עמ' נ"ו.
ובפי' ר' מיוחס לשמות (הצופה ההגרי חי"ג, עמ' 167): ועושין כל צרכי רבים דנין דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות, וחולצין וממאנין וכו'. והנה שילב הרב גם ההלכה של התוספתא כאן לתוך הברייתא שבירושלמי שקלים פ"א ה"א, מ"ו ע"א, וכאן פ"א ה"ב, פ' ע"ב. ולא מצאתי שם בשום נוסח "וחולצין וממאנין". ובן ארצו (או הסמוך לה) של ר' מיוחס, ר' שלמה בן היתום, בפירושו למו"ק, עמ' 20, מעתיק את הירושלמי ולא נזכר שם "וחולצין וממאנין", אבל להלן שם, עמ' 95: "וכמו שכתבנו בפרק קמא, ועושין כל צרכי הרבים, דנין וחולצין כול' לעיל". הרי לך ברור שבאיטליה הדרומית שנו גם "וחולצין וממאנין" בתוך הברייתא שבירושלמי. ושמא הוסיפו כן כהרחבה לדנין ע"פ משנת סנהדרין פ"א מ"ג. ועיין בבלי יבמות ק"ד א'. ולפי גירסא זו בברייתא מוכח כפירוש הר"מ בפ"ז מה' יו"ט סהי"ב הנ"ל, שגם הללו כצרכי רבים הם. ברם הרמב"ם בעצמו (פיה"מ שקלים פ"א מ"א) לא גרס בברייתא שבירושלמי "וחולצין וממאנין".
29-30. מלקט עצים ועשבים בין מתוך שלו בין מתוך של חבירו, ובלבד שלא יעשם אומן. צ"ל: מלקט אדם עצים וכו' ובלבד שלא יעשה וכו', כגירסת ד, כי"ע31אלא ששם חסרה המלה "אומן", ובמלה "יעשה" נסתיימה ההלכה. ועיין מ"ש להלן בפנים, שו' 31–32, ד"ה וטוחנין. וכי"ל. ופירושה שמותר ללקט עצים להסקה ועשבים לאכילת בהמתו במועד, משום שהם צורך יום טוב, ובלבד שלא יעשה בליקוטו שורה ישרה,32עיין מ"ש קרויס על "אומן" בספרו קדמוניות התלמוד (גרמנית) ח"ב, עמ' 572, הע' 255. שהרי מוכח מתוכה שהוא טורח ומנקה את הקרקע, כדי לתקנה לזריעה, ועיין בבלי י' ב'. ובר"מ פ"ח מה' יו"ט הי"ב: וכן המלקט עצים מתוך שדהו, אם לצורך עצים מותר, ואם לתקן הקרקע אסור וכו', וכן הקוצץ חריות מן הדקל אם נתכוון להאכיל לבהמה מותר, ואם נתכוון לעבודת האילן אסור. והוא ע"פ הבבלי הנ"ל.
ובח"ד כתב שמדברי הר"מ הנ"ל משמע שבשדה חבירו מותר אפילו אם מתקן את הקרקע, והוא שלא כתוספתא כאן, והר"מ סמך על הבבלי בשבת ק"ג א'. ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו, שהרי הר"מ לא הביא גם את דין הבבלי בשבת הנ"ל, עיין מ"ש לעיל שבת פ"ט, שו' 47, ד"ה לתקן הארץ ואילך. ולא עוד שכל החילוק בין שדה שלו ובין שדה של חבירו הוא אם כיוון לעצים ועשבים אלא שממילא נתייפה הקרקע בפסיק רישא, אבל אם מכוין לייפות את הקרקע, אין הבדל בין שדה שלו ושל חבירו. ואם טרח וליקט במדה כזו שניקה את הקרקע בצורת אומן, הרי ברור שהתכוין ליפות את הקרקע, והוי ליה כפועל שעובד בשדה חבירו על מנת לייפותה, שבוודאי חייב שתים אם ליקט עשבים בשבת ע"מ להאכיל לבהמה. והר"מ נקט "מתוך שדהו" לרבותא שאפילו בשדהו מותר ללקט במועד אם אינו מכוין לייפות את הקרקע. ואם לתקן הקרקע, כלומר, אם מתכוין לתקן את הקרקע, הרי בוודאי שאין כאן הבדל בין שדהו לשדה חבירו.