1-2. מעין היוצא כתחלה משקין ממנו שדה בית הבעל דברי ר' מאיר, וחכמים או' אין משקין ממנו אלא שדה בית השלחין שחרבה. במשנתנו רפ"א: משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעין שיצא בתחילה, בין ממעין שלא יצא בתחילה. ובית השלחין הוא לפי דעת בני א"י שדה ששותה מי שלוחין (עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 155), ומשלחים את המים לשדה ע"י תעלות שמתמלאות ממי המעיין. ועיין בבלי ב' א', וב"ב ס"ח ב'.
ובבבלי ב' א' אמרו על משנתנו: הא מני ר' יהודה היא, דתניא מעיין היוצא בתחלה משקין ממנו אפילו (ואף לפנינו בתוספתא פירושו, אפילו שדה בית הבעל) שדה בית הבעל (כלומר, שהיא חיה ממי גשמים) דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר אין משקין ממנו1כגירסת כי"מ וראשונים. וכל השאלה להלן מבוססת על המלה "ממנו", עיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס ב' א' (ט' ע"א) ובר"ח במקומו. אלא שדה בית השלחין שחרבה וכו', מאי חרבה, אי לימא חרבה ממש, למה לי דמשקי לה (כלומר, הרי כבר אין תועלת בהשקאה), אמר אביי שחרבה ממעיין זה ויצא לה מעיין אחר.
וכתב בתכ"מ כאן שאפילו במקום פסידא לא התיר ר' יהודה אלא במקום דליכא טירחא יתירה, אבל במקום דאיכא טירחא יתירה אסור. ועיין בירושלמי, ושיטתו דלא כשיטת הבבלי. וצדק הרב לפי שיטת מפרשי הירושלמי, אבל המפרשים הגיהו בירושלמי (עיין ק"ע ושערי תורת א"י), ולא עמדו על פירושו, ולפיכך נעתיק אותו ונפרשו בדרך של בעל פ"מ. וכן אמרו שם בריש פירקין, פ' ע"א: ניחא מעיין שלא יצא בתחילה, מעיין שיוצא בתחילה, ולא טריח הוא? אלא כר' מאיר? דר' (צ"ל: הר'=הא ר') מאיר אמר משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל! אמר ר' יוסי דברי הכל כשהיה אחד ונעשה שנים, או שהיו מימיו מועטין ונתברכו (כלומר, בזה פשיטא שהכל מודים שמשקין ממנו בית השלחין), ותני כן מעיין שיצא בתחילה משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל דברי ר' מאיר, וחכמים אומרין אין משקין ממנו אלא שדה בית השלחין שחרבה (כלומר, שנתמעט מעיינה, ועכשיו נתברכו מימיו כדלעיל, וכעין אוקימתא של אביי בבבלי הנ"ל). על דעתיה דר' מאיר משקין ממנו דבר שאינו אבד (שהרי הוא מתיר גם בית הבעל) ודבר שהוא טריח (כלומר, אפילו מעיין שיצא מתחילה לגמרי, קל וחומר מבית הבעל). על דעתיה[ון] דרבנן אין משקין ממנו אלא דבר שהוא אבד (שהרי הם אוסרים להשקות בית הבעל אפילו ממעיין), ובלבד דבר שאינו טריח? (כלומר, הם אינם מתירים אלא בשהיה אחד ונעשה שנים, או שהיו מימיו מועטין ונתברכו?) אבד וטרח (כלומר, במעיין שיצא מתחילה ממש) מה אמרי בה רבנן? נישמעינה מן הדה כל שהיא פסידה והולכת זו היא בית השלחין, עמדה מלהכחיש זו בית הבעל, מחלוקת דר' מאיר וחכמים. והוכיחו מכאן שלא נחלקו ר"מ וחכמים אלא בבית הבעל גרידא, אבל בבית השלחין אין מחלוקת ביניהם, ומשמע שאפילו לחכמים מותר להשקות ממעיין שיצא מתחילה ממש, ואין חוששין לטריח.
וההבדל בין הירושלמי והבבלי הוא שהירושלמי קורא כאן "טריח" למעיין שיצא מתחילה, כמפורש בריש הסוגייא שהעתקנו, והבבלי קורא טירחא למי קילון (והרבותא במעיין שיצא מתחילה היא, דאתי לאינפולי, עיי"ש ב' א'), אבל לעצם הדין אין שום מחלוקת בין הבבלי והירושלמי. ועיין בהמשך הירושלמי ומ"ש בסה"י לכבוד שמואל קרויס, עמ' 305.
2-3. ר' לעזר בן עזריה או' אין משקין הימנו. כלומר, אפילו בית השלחין שחרבה. ובבבלי הנ"ל: ר' אלעזר בן עזריה אומר כך ולא כך וכו', לא כך ולא כך, לא שנא חרב מעיינה ולא שנא לא חרב מעיינה, מעיין שיצא בתחילה לא. ובירושלמי חסרה ברייתא זו, ובאמת ברייתא זו קשה מאד, שהרי במשנתנו פ"א מ"ב מפורש: ר' אלעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה בתחילה במועד וכו', ומשמע שאם יצאה מעצמה משקין ממנה, שהרי אינו חולק על הרישא שבמשנתנו, כמו שהקשו הריטב"א והרא"ש בתוספותיו, עמ' ב', ועיי"ש בהערת הגר"ר קוק. ומדברי השיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' ח', משמע שלא גרס בגמרא "לא שנא חרב מעיינה ולא שנא לא חרב מעיינה מעיין שיצא בתחילה לא", ופירש: "לא כך ולא כך. אחד בית הבעל ואחד בית השלחין אין משקין ממנו, ואעפ"י שחרב מעיינה וכבר שתו לפני המועד, לא ישקם ממעיין חדש זה, דחיישינן דילמא פסקי מיא מיניה", ועיי"ש בהערה 4. ולפי דבריו אינו חולק ר"א בן עזריה אלא במעיין שחרב, משום דחיישינן שמא יחרב שוב, ויפסקו המים, אבל במעיין שיצא מתחילה, ומעולם לא חרב, אף הוא מודה שמשקין ממנה בית השלחין. ולפי דבריו מתפרשת התוספתא, אין משקין ממנו, כלומר שדה בית השלחין שחרבה דווקא, ואין הברייתא חולקת על משנתנו, עיי"ש בתוספות הרא"ש. ועיין מ"ש בקרן אורה ב' א' ד"ה אימור.
3-4. ואין ממלין ומשקין בקילון, ואפי' מן הבריכה שנתמלאה בקילון. וכ"ה בד. ובכי"ע: ואין ממלין הימנו בקילון וכו', וכן בכי"ל: ואין ממלין ממנו בקילון וכו'. ובמשנתנו רפ"א: אבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון. וקילון פירשוהו הגאונים (אוה"ג, עמ' 63): ושם אותו הדרך שנמשכין בו המים [נקרא] קילון. ור"ב מוספיא (ערך קלון) פירש: בלשון יון עץ ארוך שואבים בו מים מן בורות עמוקים. ובמלונו של היזיכיאוס מתרגם ἅντλημα – κήλων. ומכאן שבמובן זה נשתמשו בקילון במצרים ובחוף הים שבא"י,2עיין מ"ש בצופה האנגלי חל"ה, 1944, עמ' 47, הע' 70, ובאשכולות ח"ג (ירושלים תשי"ט), עמ' 74 הע' 2. והיא אנטליא שבמקורות שלנו,3עיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 15, ועמ' 115, ומ"ש ר"י בראנד בספרו החשוב כלי החרס בספרות התלמוד, עמ' ל"ט. מכשיר לדליית מים ולהשקאה.
ונראה שיש לפנינו שתי הלכות, והיינו שאין משקין בקילון אפילו מן המעיין ("ממנו"), וכשיטת כמה מן הראשונים, עיין ר"מ פ"ז מה' יו"ט סה"ב ובכ"מ שם. וכן מפורש במאירי, עמ' ו', שאף מן הנהר ומן המעיין לא התירו אלא כשיכול להמשיך ולהשקות ברגליו (עיין דברים י"א, י'), עיי"ש בהערה 4, ועיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' כ"ז, הערה 2. ולא זו בלבד שאסור להשקות בקילון עצמו, אלא אפילו מן הבריכה שכבר נתמלאה בקילון, אסור להשקות כל עיקר, אפילו ע"י המשכה ברגל. והטעם הואיל ואין המים נובעים ומתמלאים, יבוא אח"כ להמשיך בקילון עצמו, כמבואר בבבלי ד' א', עיי"ש. והברייתא משלימה את משנתנו הנ"ל, ושונה שאין משקין בקילון עצמו אפילו מן המעיין, ולא ממי קילון אפילו ע"י המשכה. ובירושלמי פ"א ה"א, פ' ע"ב, אמרו שאפילו אם נתמלאת הבריכה מן המעיין, והפסיק ממנה את המעיין, אין משקין ממנה, שהרי מה לי נתמלאת בקילון מערב יו"ט, ומה לי נתמלאה מן המעיין, הואיל ועכשיו אין המים נובעין, ודינן שוה.
4. אבל בריכה שניטיפה לשדה בית השלחין משקין הימנה. בבבלי ד' א': בריכה שנוטפת מים משדה בית השלחין זו, מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת. והא עבידא דפסקא. אמר ר' ירמיה ועדיין היא מטפטפת. אמר אביי והוא שלא פסק מעיין ראשון. ובירושלמי פ"א ה"ב, פ' ע"ב: שדה בית השלחין שניטופה לתוך בית השלחין אחרת משקין ממנה, אמר ר' ירמיה ועודה מנטפת וכו', ועיין לעיל שם בירושלמי, ובתוספות הרא"ש, עמ' י"ב. ואף לפנינו אנו מדברים בבריכה שמימיה נובעים, והיא ניטפה לשדה בית השלחין, ונמצא שהמים שבבית השלחין הם כמי גשמים, מ"מ משקין ממנה, משום שכל זמן שהמים מן הבריכה נוטפין לתוך בית השלחין הראשונה דינה כאילו הוא מושקת לבריכה, והיא כבריכה עצמה, ומותר להשקות ממנה שלא ע"י קילון. וגדולה מזו אמרו בירושלמי לעיל שם, שאפילו ממי גשמים מותר להשקות כל זמן שהגשמים יורדים, מפני שהן כמושקין לים הגדול. ועיין בס' המכתם, עמ' 268, בשם הראב"ד.
5-6. ר' שמעון בן מנסיא אומ' שתי בריכות זו על גבי זו לא יזלף מן העליונה לתחתונה, אבל משקה הוא מן העליונה לתחתונה. וכ"ה ברישא ("מן העליונה לתחתונה") גם בד. ולגירסא זו צריך לפרש שר' שמעון בן מנסיא אוסר זילוף בכלי, ואינו מתיר אלא השקאה בהמשכה ברגל, ור' שמעון בן אלעזר שלהלן חולק ומתיר לזלף ממעלה למטה, ובלבד שלא יזלף ממטה למעלה. עיין בשיטה לתלמידו של ר"י מפריס, עמ' כ"ז, ובהערה 2 שם.
אבל בכי"ע ובכי"ל הגירסא היא: מן התחתונה לעליונה וכו', ולפי זה כל החילוק הוא בין השקאה ממטה למעלה ובין השקאה ממעלה למטה. וכ"ה בבבלי ד' א': תניא ר' שמעון בן מנסיא אומר שתי ערוגות (וכ"ה בכי"ל בתוספתא) זו למעלה מזו לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה. ועיין מ"ש להלן.
6-8. ר' שמעון בן לעזר אומ' ערוגה שמקצתה נמוך ומקצתה גבוה לא יזלף מן הנמוך שבה על הגבוה שבה וישקה, אבל מזלף הוא מן הגבוה שבה על הנמוך שבה ומשקה. וכ"ה ("ר' שמעון בן אלעזר") גם בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: ר' אלעזר בר' שמעון אומ' וכו'. ובבבלי הנ"ל: יותר על כן אמר ר' אלעזר בר' שמעון (כגי' כי"ע וכי"ל בתוספתא) אפילו ערוגה אחת חציה נמוך וחציה גבוה לא ידלה ממקום נמוך וישקה למקום גבוה. ולפי גירסת הברייתא בבבלי כאן וברישא, אפשר לפרש שכל האיסור הוא השקאה בדלי (הדלאה), וממילא מן התחתון לעליון אסור משום שאי אפשר בלי הדלאה, אבל מן העליון לתחתון מותר, משום שאפשר בלי הדלאה, ור' אלעזר בר' שמעון אוסר אפילו בערוגה אחת שרק מקצתה גבוה, ואין כאן טירחה יתירה לזרוק, עיין בס' המכתם, עמ' 268, ובנימוקי יוסף פ"א סי' אלף קנ"ג ד"ה שתי. אבל מגירסת התוספתא בסיפא משמע שאותו אופן ההשקאה שאסור ממטה למעלה מותר ממעלה למטה. ועיין לעיל, שו' 5–6, ד"ה ר' שמעון בן מנסיא ומש"ש. ועיין בחידושי הר"ן, עמ' ה', ובהערה 12 שם.