24-25. לוקחין חיה ועוף לבשר התאוה וכו'. בירושלמי פ"א ה"ג, נ"ב ע"ד: בראשונה היו אומרים לוקחין בהמה לבשר תאוה והיו מבריחין אותו מעל גבי המזבח. חזרו לומ' לא יקחו. [חזרו לומ']41כ"ה בכי"ר. וכן כנראה היה גם לפני הר"מ, עיין בפיה"מ פ"א מ"ד. ובהוצ' שלנו, וכן בנוסח הרש"ס נשמטו שתי מלים אילו. אפילו חיה וכו'. ובבא זו של התוספתא היא לפי הגזירה הראשונה שאין לוקחין בהמה לבשר תאוה אלא חיה ועוף דוקא. ובספרי ראה (פי' ק"ז סוף עמ' 168): יכול יקח בהמה למשתה בנו וכו', שמחה האמורה כאן שלמים. ועיין במשנתנו פ"א מ"ג.
25. אבל לא לזבחי שלמים. כלומר, אבל אם קנה לזבחי שלמים אינם נתפסים בקדושת מעשר כלל, עיין במשנתנו פ"א מ"ד ובמנחות פ"ב א'. ועיין ר"מ פ"ז מה' מע"ש הי"ב ובמהרי"ק שם. ועיין במשנתנו פ"ג מי"א, ומדברים שם כשלקחו לבשר תאוה, כפי שמוכח מפסק הר"מ ומסתימת דברי הראשונים למשנתנו שם. אבל עיין בפי' הרש"ס שם, נ"ה ע"ב. ונדחק לפרש כן, מפני דברי הירושלמי שם, ואין צורך, עיין בס' ניר לירושלמי שם.
25-26. שיהא בשר התאוה מטמא וכו'. לפי גזירה זו לא היו אוכלים בירושלים בשר תאוה אפילו של חולין, כדי שלא להבריח את הבהמה מן המזבח, אבל עדיין היו אוכלים בשר חיה (עיין בתוספתא נדה פ"ט הי"ח). ובמשנת בכורים (פ"ב מ"י): כיצד שוה (כלומר, כוי) לבהמה וכו', ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים. ובירושלמי שם (ס"ה ע"ב): ואפילו בשעה שהיו לוקחין בהמה42בנוע"י הגיה: חיה. ואעפ"י שהגהה זו מסתברת מאד, אבל כגירסא שלפנינו כ"ה אף בנוסח הרש"ס, בריבמ"ץ ובר"ש למשנתנו, וקשה להגיה את כל הנוסחאות. לבשר תאוה, אינו נלקח [בכסף] מעשר ויאכל בירושלים. ופירושו: ואפילו בשעה שעדיין לא גזרו טומאה על בשר תאוה של בהמה, והיו אוכלים אותה בירושלים, אבל הרי אסור היה לקנות בהמה בכסף מעשר לבשר תאוה, ולפיכך אף כוי אינו נלקח, משום חשש שהוא בהמה.43וכנראה שלפני שגזרו על חיה גזרו על בהמת בעלת מום שלא תלקח בכסף מעשר. עיין בדברי ר' יוחנן בירושלמי כאן הנ"ל: גזרו על זכר בעל מום, מפני נקיבה בעלת מום. וכוי, אעפ"י שאינו ראוי למזבח, אינו גרוע מבהמה בעלת מום.
26. אמרו אין לוקחין חיה וכו'. בירושלמי הנ"ל: חזרו לומ' (עיין הע' 41) לא יקחו אפילו חיה אפי' עופות. ובח"ד ציין לתוספתא נדה (הנ"ל): בראשונה היו אומרים בשר התאוה טהור, חזרו וגזרו עליו שיהא מטמא את הידים וכו', חזרו ואמרו חיה ולא עוף. והוא כשיטת התוספתא כאן שחילקה בין חיה ועוף, ולפי גזירה ראשונה לא גזרו טומאה אלא על בשר תאוה של בהמה וחיה (דמיחלפא בבהמה), אבל לא על בשר עוף. ובירושלמי הנ"ל שנו כשיטת ר' אליעזר בן יהודה להלן, שלא חילק בין חיה ועוף.
ברם ברייתא זו דחויה מן ההלכה, עיין במשנתנו פ"א מ"ג, פ"ג מי"א ולהלן שו' 34, ולעיל שביעית פ"ז שו' 15 ומש"ש, ואף החכמים לא אסרו בשביעית שם אלא במחלל חוץ לירושלים, עיין בירושלמי כאן סה"ג, נ"ב ע"ד, ובפ"מ שם. והברייתא שלנו החמירה במע"ש. אבל לפי ההלכה שמע"ש הוא כחולין גמורין (עיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 51), הרי אין איסור לקנות בו בשר תאוה מדבר שאינו ראוי לשלמים. וכן פסק הר"מ (פ"ז מה' מע"ש הי"ב): גזרו בית דין שאין לוקחין בהמה ממעות מעשר אלא לשלמים, אבל חיה ועוף לוקחין שאינן ראויין לשלמים.44כ"ה בכל הדפוסים מד' רומי ואילך, וכ"ה בכתי"י תימן שברקתי. אבל בכ"י על קלף (כ"י רבינוביץ): אבל חיה ועוף אין לוקחין וכו'. וכן במהרי"ק שם: ומצאתי נוסחאות בספרי רבינו כתוב בהם, אבל חיה ועוף אין לוקחין, וכן מצאתי בס' כתיבת יד (ומדבריו משמע שהנוסחאות שהזכיר הן נוסחאות של דפוס. ושמא היה לפניו כן בדפוס שנאבד מאתנו, או שכיוון לדפוס עם הגהות כת"י), גם בס' המצות (עשין סוף קל"ו, ר' ע"ד) בדפוס שלנו כתוב כן (וכ"ה אף בסמ"ג על קלף שבביה"מ כאן) וכו', והנוסחא שלנו נראה שהיא היותר נכונה, וכן מצאתי בספר מוגה, וכן נראה מפי' המשנה שכתבתי וכו'.
ועיין במשנתנו ערלה ספ"ב, ובשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים רכ"ג, ובס' משנה ראשונה ערלה ספ"ב ומ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 290.
27. איש אבלין וכו'. בד: איש אכלי'. ובכי"ע: איש איבלייס. וביוחסין השלם 57 ע"א: ובתוספתא ר' אליעזר בן יהודה איש אובלים, בפ' קמא דמעשר שני. ולהלן נדה הנ"ל: איש כפר אובלין. ועיין בס' הישוב כ"א ח"א עמ' 1.
27-28. שכן הגת שנעשת על גבי בשר תאוה וכו'. כלומר, אם המתעסק בגת אכל בשר תאוה, דינו כאילו אכל חולין טמאים. ולהלן נדה הנ"ל: אפילו נעשית על גב עוף אחד ועל גב תרנגול אחד וכו'.45כ"ה בד ובכי"ו. ונוסח צוקרמנרל בדוי. והכוונה שלא על עוף (כגון תור ובן יונה) בלבד גזרו (שהרי הוא בא עולה בנדבה, ולפיכך גזרו על בשרו), אלא אפילו על תרנגול (שאינו כשר לשום קרבן, ואף לא יחליפו את בשרו בבשר בהמה וחיה) גזרו שיהא מטמא את הידים.
28. טמאה לקודש טמאה לתרומה. בד: וטהור לתרומה, ובכי"ע: טהורה לתרומה, וכ"ה להלן נדה הנ"ל (ועיי"ש גם בדברי הת"ק). ולכאורה אינו מובן שהגת תהיה טהורה לתרומה וטמאה למעשר. אבל לגי' כי"ו היא טמאה לתרומה ולמעשר, עיין במשנת פרה פי"א מ"ה.46ועיין בבלי חגיגה י"ח ב' ובמקבילות שבירושלמי שם פ"ב ה"ה, ע"ח ע"ב, ובכורים פ"ב ה"א, ס"ד ע"ד. ברם קשה להגיה את רוב הנוסחאות והכוונה היא שבירושלים עיר שעושה את כל ישראל חברים, היו כולם טהורים לקודש (עיין חגיגה פ"ג מ"ו), ולפיכך אסרו לקנות בשר תאוה בכסף מעשר, כדי שלא יפסל גופם לאכילת קדשים ע"י אכילת המעשר.