37. בעלי אשפיזין באין ונוטלין אותן בזרוע. ערוך ערך אשפיז בשם התוספתא. ועיין הגירסא בעה"ש ובהערות שם. ובבבלי (יומא י"ב א', מגילה כ"ו א' הנ"ל) אמר עלה אביי: שמע מינה אורח ארעא למשבק איניש גולפא (קנקן) ומשכא באושפיזיה. ופירש בריטב"א (יומא שם): וכיון דבעלמא אורח ארעא בהכין, אמור רבנן שיטלו אותן בזרוע, כדי שיתנו לעולי רגלים מטות בסבר פנים יפות.58ועיין מ"ש ידידי הר"ש בילובולוצקי במאמרו ירושלים בהלכה בס' עלי עין לכבוד ש"ז שוקן, ריש עמ' 29. והלכה זו היא מדברי ר' אלעזר בר' שמעון (או: בר' צדוק), אבל לת"ק אין צורך בזה, והיו חייבים לשלם בעד המטות והמצעות. ועיין מ"ש דוב גייגר בתוספות הערוך השלם עמ' 71 ערך אושפז על מוצאה של מלה זו.
ובאבות דר"ן הנ"ל: לא היו לוקחים בה עורות קדשים. מה היו עושים מהם? רשב"ג אומר נותנים אותם לבעלי אושפיזין. אכסניין היו שרויין מבפנים ובעלי אושפיזין מבחוץ. אכסניין מערימין ונוטלין כבשים המצויירין59כנוסח הדפוסים. ופירושו, כבשים שעורותיהם מצויירים, והיו שוים לפעמים יותר מן הכבש עצמו. וההערמה היתה שלקחום מכסף מע"ש (עיין במשנת שקלים פ"ז מ"ב), והוציאו כסף מע"ש לחולין, וכדין משנתנו (מע"ש פ"א מ"ג): הלוקח בהמה לזבחי שלמים וכו' יצא העור לחולין, אעפ"י שהעור מרובה על הבשר. יפין בארבע ובחמש סלעים, ובהם היו אנשי ירושלים משתכרין. ולפ"ז לקחו את העורות60ואת הקנקנים, עיין בר"ח יומא שם, ודבריו מיוסדים על דברי אביי שהעתקנו לעיל. כשכר פינוי כל הבית לאורחים, שהרי מן הדין לא היו מחוייבים לפנות לאורחים את כל הבית. ומנהג זה של פינוי כל הבית לאורחים ע"י אנשי ירושלים מתקיים ע"י מקום אחר בתוספתא. וכן שנינו להלן סוכה (פ"ב רה"ג): מעשה באנשי ירושלם שהיו משלשלין מטותיהן בחלונות שגבוהין עשרה טפחים ומסככין על גביהן, וישינין תחתיהן.61וכ"ה הגירסא ("תחתיהן") גם בד, בכי"ע ובכ"י לונדון. ועיין בירושלמי שם פ"ב ה"ב, נ"ב ע"ד. והדברים לכאורה תמוהים מאד, וקשה להבין למה ישנו אנשי ירושלים תחת מטות, שאין בין מעיהן לקרקע עשרה טפחים.62שהרי הם יצאו ידי חובת סוכה. עיין בבלי שם כ' ב' ובתוספ' שם ד"ה הישן. אבל הדברים מתבארים לפי הברייתא באבות דר"ן הנ"ל. ובחג הסוכות לא יכלו בעלי אושפיזין לשרות מבחוץ ולישון חוץ לסוכה, ולפיכך ישנו תחת המטות, ונתנו את המטות לאכסניין, וכולם יצאו ידי חובת סוכה.
38. לולבי הזרדין והחרובין וכו'. כלומר, קצוות הענפים הרכים של הזרדין (מין קנה, עיין מ"ש לעיל כלאים פ"ג שו' 55) שהיו אוכלים אותם ע"י כבישה בחומץ או במי מלח.63כעדותם של הקדמונים, עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"ג, עמ' [254] ואילך. ועיין לעיל שביעית פ"ה שו' 24 ואילך ומש"ש. ובמשנתנו (עוקצין פ"ג מ"ד): לולבי זרדים ושל (בהוצ' לו ובפיה"ג שם: של) עדל וכו' אינן מטמאין טומאת אוכלין עד שימתוקו. ולהלן בתוספתא שם פ"ג ה"ט כלשון שבתוספתא כאן לעניין טומאת אוכלין. והכוונה כאן ללולבים גרידא.64אבל החרובין עצמם ניקחים בכסף מעשר מיד, שהרי הם נאכלים כמות שהם וחייבים במעשרות (מעשרות פ"א מ"ג). ועיין ר"מ פ"א מה' טומאת אוכלים הי"ד.
עד שלא ימתיקו אין נקחין וכו'. במשנת עוקצין הנ"ל פירשו כל המפרשים שהכוונה להמתקתם בכבישה ע"י האדם (כפי שהעיר לנכון בח"ד כאן), וכן פירש הר"מ בפיה"מ שם, והשוה לשונו בפ"א מה' טומאת אוכלין הי"ד והט"ו. וכן נראה מהמשך התוספתא כאן ולהלן עוקצין הנ"ל, וכן היא בוודאי המציאות שהרי הענפים מתקשים כשהם גדלים, ואינם מתמתקים מעצמם. ובפ"ז מה' מע"ש ה"ח העתיק הר"מ כלשון התוספתא כאן. וכבר העירו המפרשים על הברייתא להלן שבת פ"ח (בד פ"ט) ה"ט שמוכח ממנה שעד שלא ימתיקו הם מאכל אדם ולכשימתיקו הם מאכל בהמה. והגר"א הפך שם את הגירסא, אבל כגירסתנו שם כ"ה גם בד, בכי"ע ובכ"י לונדון, וכן פסק גם הר"מ בפי"ח מה' שבת ה"ו. וכבר עמד על סתירה זו בשו"ת הרדב"ז ח"א, לשונות הר"מ סי' נ"ב (והביאו בעיטור בכורים כאן), עיי"ש שתירץ את הסתירה. אבל תירוצו לא יתכן אלא לפי הפירוש שימתיקו כוונתו שימתוקו מאליהן, אבל לא לפי הפירוש הנ"ל שהכוונה להמתקה בכבישה ע"י אדם. וצע"ג. ועיין ירושלמי שביעית פ"ז ה"ב, ל"ז ע"ב, ובפי' הרש"ס שם, ק"י סע"א ואילך.
39. הלוף והחרדל וכו'. תוספתא שבת ועוקצין הנ"ל (כל אחד לעניינו), ר"מ הנ"ל. ובתנחומא בראשית סי' ז': וכמה דברים קשים וכו' ומרים ממנו ואתם ממתקין אותן וכו' אין לך מר מן התורמוס וכו' וכן חרדל וצלף (צ"ל: ולוף) ודברים הרבה וכו' אתה ממתקן לצורכך וכו'. ונשנו שם המינים שנמנו כאן שהם מרים והאדם ממתקן. ועיין ב"ר פי"א, ו', עמ' 95. ועיין מ"ש על לוף לעיל עמ' 444 ועל תורמוס לעיל עמ' 361.
והתורמסין וכו'. עיין בפי' הרש"ס לשביעית, ק"י סע"א הנ"ל.
40. בנות הריע נקחין וכו'. בד: בנות חריע וכו'. ובכי"ע: בנת הדיעא65צ"ל: הריע. והכתיב הריע במקום חריע מצוי במשניות מטיפוס א"י. וכ"ה בספרי שנביא להלן. וכו'. והכוונה לבינין (עיין ערוך ערך בין א'), לפרודות, לגרגירי הזרע66כמו שפירש לנכון ר"ע לעף בפלורה ח"א, עמ' 397. ועיין בפיה"ג לעוקצין פ"ג, עמ' 145 ובהערות שם. של החריע.67כלומר, מוריקא, עיין מ"ש לעיל כלאים פ"ב שו' 18. ועיין לעף הנ"ל ח"ב, עמ' 13 בהערה. והוא קורטמא בארמית, carthamus tinctorius כלומר, safflower. ועיין ערוך ערך חריע, ומ"ש להלן שו' 47. וכבר ראה הרדב"ז (בפירושו על הר"מ פ"ז מה' מע"ש ה"ט) שבנות חריע לחוד וחלות חריע לחוד.
40-41. נקחין בכסף מעשר וכו'. כבר ראה ברדב"ז הנ"ל שמלשון התוספתא משמע שבבנות חריע אין מחלוקת, וכ"ע מודי שנקחות בכסף מעשר. והטעם הוא מפני שהן ראויות לאכילה, אבל אין מטמאות טומאת אוכלין (כגי' ד וכי"ו), מפני שאין נוטעין את החריע מפני גרעיניו, ואינן חשובות, ודינן כקור (להלן רהי"ד שו' 44), וכמו שהסבירו בתוספות.68נדה נ"א ב' ד"ה אם ועירובין כ"ח ב' ד"ה קור, ר"ש עוקצין שם.
41. ואין מטמאות וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: ומטמא טומאת אוכלין. ועיין מ"ש לעיל.
חלות הריע וכו'. כנראה, שנקראו כן ע"פ צורתן, עיין בירושלמי פסחים רפ"ג, כ"ט ע"ד. ובמשנת עוקצין פ"ג מ"ה: וחלות חריע נלקחים בכסף מעשר ואינן מטמאין טומאת אוכלין דברי ר' עקיבה. אמר לו ר' יוחנן בן נורי אם נלקחים בכסף מעשר, מפני מה אינן מטמאין טומאת אוכלין? ואם אינן מטמאין טומאת אוכלין, אף הם לא ילקחו בכסף מעשר. ומכאן אנו למדים שאף ר' חלפתא עמד בשיטת ר' יוחנן בן נורי. ובס' משנה אחרונה למשנת עוקצין שם העיר לנכון שמחלוקת ר"ע ור"י בן נורי היא במחלוקת ר"ע ור' ישמעאל, אם דורשין כלל ופרט, או ריבוי ומיעוט. ויפה כיון, שכן הוא בספרי ראה (פי' ק"ז עמ' 168): מנין אף משביחי אכילה ושתיה, כגון הקושט וכו' וחלות הריע, ת"ל ובכל אשר תשאלך נפשך. אבל במדרש תנאים שם (סוף עמ' 78): יכול שאני מרבה הקושט וכו' וחלות חריע והפלפלין, ת"ל בבקר ובצאן וכו', מה אלו לאכילת גופו [אף כל לאכילת גופו], יצאו אלו שאינן לאכילת גופן, אלא לטעם או ריח שבהן. וכן בירושלמי (כאן פ"א ה"ד, נ"ג ע"א, ובמקבילה בעירובין פ"ג) הסיקו שר' ישמעאל ור' עקיבה נחלקו במכשירי פרי אם נלקחים בכסף מעשר, וכל מה ששנינו במשנת עוקצין ובספרי הם מכשירי פרי.
42. אצל ר' חלפתא. כ"ה בכל הנוסחאות, ולא אמר אצל ר' חלפתא אבא, עיין מ"ש לעיל מעשרות פ"ב שו' 25.
43. לא ילקחו. וממילא שאין מטמאין טומאת אוכלין, עיין במשנת עוקצין שהעתקנו לעיל. ובירושלמי (עירובין פ"ט ה"ד, כ"ה ע"ד; חגיגה פ"ג ה"ד, ע"ט ע"ג) הסיקו: ר' יוחנן אמר חומרין. מטמין טומאת אוכלין. ואינן נלקחין בכסף מעשר. אבל בבבלי (נדה נ"א ב'): וא"ר יוחנן69כ"ה בכי"מ ובר"ש לעוקצין הנ"ל. ולפנינו בטעות: וא"ר יוחנן בן נורי. נמנו וגמרו שאין נקחין בכסף מעשר, ואין מטמאין טומאת אוכלין (והיינו כר' יוחנן בן נורי). והוא בניגוד למה שאמרו בירושלמי הנ"ל בשם ר' יוחנן. וכן פסק הר"מ לעניין מעשר (בפ"ז מה' מע"ש ה"ט) ולעניין קבלת טומאה (בפ"א מה' טומאת אוכלין ה"ו) כמסקנת הבבלי.