1. מעשר שני אין מוכרין אותו וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"א מ"א. ופירשו בירושלמי שאין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה, ואין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה, ואפילו מ"ד מע"ש ממון הדיוט הוא מודה בה, כדי שיהו הכל זקוקין לעלות לירושלים. וכל הברייתא מתפרשת להלן. ובכפו"פ פ"מ עמ' תקמ"ז הביא את הברייתא בשם התוספתא.
ואין ממשכנין אותו. כלומר, אין ב"ד ממשכנים מע"ש כדי להגבותו לבע"ח.
ואין מרהינין אותו. כלומר, אין הבעלים רשאים למסור את המעשר כמשכון וערבות בעד הלואתם. עיין להלן. והרהון לא נזכר במשנתנו, ופסקה הר"מ בפ"ג מה' מע"ש הי"ז וה"כ ע"פ התוספתא כאן, עיין להלן. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו תולדות המשפט בישראל וכו' (ירושלים תרצ"ט) עמ' 68 ואילך.
2. ולא שוקלין כנגדו דינרי זהב וכו'. במשנתנו הנ"ל: "ולא שוקלין כנגדו" (ולא יותר). ופירשו כל המפרשים (לרבות אף פיה"מ להר"מ, עיין להלן) שהטעם הוא משום בזיון מצוה, שעושה משקלות ממע"ש. ומוסיפה התוספתא שאין שוקלין כנגדו (כלומר, בין כנגד המעשר עצמו שמשקלו ידוע לו, ובין כנגד מעות מע"ש שמשקלן ידוע) דינרין של חולין, ואפילו אם מתכוין לדעת את משקלם, כדי שיוכל לחלל עליהם פירות בשוויים, וכדי שלא ירמה מע"ש, ואף בזה יש בזיון מצוה. וברור שכן פירש את התוספתא גם בריבמ"ץ למשנתנו. וכן משמע מן הירושלמי (פ"א ה"א, נ"ב ע"ג) ששנינו שם: ולא שוקלין כנגדו מעות, אפילו סלע של חולין לעשות סלע של מעשר שני. ושאלו שם: היתה לו סלע של מעשר והיא מסויימת לו (כלומר, שידע את משקלה בדיוק), מהו שישקול כנגדה סלע1כ"ה בכי"ר ובנוסח הרש"ס, ה' ע"ב. ולפנינו בטעות: כנגד הסלע. של מעשר שיני אחרת, ותהא מסויימת לו? כלומר, אם אף כאן יש בזיון מצוה, אעפ"י ששתיהן כבר קדושות.
ברם שיטה אחרת בבבלי (שבת כ"ב רע"ב): מעשר שני (כגי' כתי"י, עיין דק"ס שם) אין שוקלין כנגדו אפילו2כן גרס במאירי שם ד"ה גורר. דנרי זהב,3ופירש במאירי הנ"ל: שאין כאן צורך למשקל גדול. ואפילו לחלל עליו מעשר שני אחר. והסיקו שם שלאו מחמת בזיון מצוה אתינן עלה,4שהרי הוא עושה כן לצורך מצוה, עיי"ש בתוספ' כ"ב א' ד"ה רב. אלא גזירה שמא לא יכוין5כ"ה בהוצאות שלפנינו ובכי"מ. ואף בעל דק"ס לא העיר על שום גירסא אחרת. וכן גרסו רב האי גאון (עיין באוה"ג שם, הפירושים, ריש עמ' 13) ורש"י. ועיין להלן. משקלותיו וקא מפיק להו לחולין. ופירש רב האי (עיין הערה 5): "שמא הדינרין של מע"ש6אף הוא גרס בבבלי "מע"ש" סתם (עיי"ש, סוף עמ' 12), אלא שפירשה במעות מע"ש. יש בהם חסרון, ואי שקיל כנגדן דינרין אחרין לחלל על ידן מע"ש אחר, מפיק לחולין תבואת מעשר שני, והרי לא שקיל דמים כנגדן, שהרי יש בהם חסרון במשקלותיו".
ובפירוש הר"מ למס' שבת הוצ' אסף עמ' כ"א (סיני טבת־שבט, ת"ש): שמא יכון משקלותיו, ומפיק להו לחולי', פ' אם עשה בו היום משקולת, למחר תחסר, שהפירות יובשין וחוסרין, ואתי לכוון המשקלות, ועושה ממנה משקל שהן מעט משל אמש, ומשליך את הפסולת שבינן,7רבינו מוסיף כן לתוקף החשש, שהרי רגילים לנגב את הרקבון מן הפירות, כדי שלא יזיק לשיריים, וישכח אחר כך שהסיר את הרקבון. ונמצא מוציא מעשר לחולין בלא פדיון. והוא כעין פירוש רב האי הנ"ל, אלא שרבינו פירשה בשוקל כנגד פירות מע"ש (ולא כנגד הסלע), וגרס בגמרא: שמא יכוין וכו', כלומר, שמא יכוין לעשות ממנו (מן המע"ש) משקולת, וישהה אותו, ונמצא המשקל חסר במשך הזמן. והר"ש אסף העיר שלפנינו וכן בר"מ (פ"ג מה' מע"ש הי"ט) הגירסא היא: לא יכוין. ברם זהו תיקון המגיה בר"מ ד"ו של"ד, אבל בכל הדפוסים הישנים שקדמו לדפוס זה, וכן בכל כתה"י שבדקתי, הגירסא היא: שמא יכוין ממנו משקלות.8ועיין גם במהרי"ק במקומו. ובד"ו של"ד הנ"ל: שמא לא יכוין ממנו משקלו'. ובד"ח קבלו גירסא זו, והשמיטו את סימן הקיצור, והדפיסו: משקלו. ועיי"ש בר"מ, ודבריו מתאימים לפירושו הנ"ל בשבת. וכן גרס בגמרא שם אף במאירי הנ"ל (לעיל הע' 2) שכתב: וטעם האיסור משום גזירה שמא יכוין ממנו משקולת, כלומר, אחר שהתחיל לשקול בהם יצניעם לצורך משקולת וכו' ויתחסרו הפירות, וכששוקל בהם פעם אחרת נמצא מוציא מעשר לחולין בפחות מדמיו.9ולכאורה אפשר לומר שהעתיק ע"פ לשון הר"מ בס' היד הנ"ל, אבל הוא מוסיף שם: וגדולי הצרפתים גורסים שמא לא מכוון משקלותיו, ומפרשים אותה בעניין אחר וכו'. ומשמע מדבריו שלפניו היתה הגירסא בגמרא שלא כגירסת רש"י.
ולפי כל הפירושים הנ"ל כל האיסור הוא משום חשש תקלה, ולא משום בזיון מצוה, שהרי הוא עושה כן כדי לקיים מצות מע"ש עצמו. נמצאנו אומרים שלפי מסורת הבבלי אין התוספתא כאן עניין למשנתנו המדברת בשוקל חולין כנגד המע"ש, ומחמת בזיון מצוה גרידא אתינן עלה, כפירוש הר"מ בפיה"מ, וכמו שפסק בפ"ג ה"כ. ועיין בר"ש כאן פ"א מ"א ד"ה ולא וברא"ש שם, והם פירשו כפירש"י בשבת שם, עיי"ש.
אפילו לחלל עליהן וכו'. כ"ה בכל הנוסחאות, ועיין מ"ש לעיל. ובכפו"פ פ"מ הנ"ל (בד"ר, ש"ד ע"ב): אפילו חלל עליהן וכו', וכנראה שזו היא ט"ס.10עיין בשאלת הירושלמי שהבאנו לעיל סר"ח ולא שוקלין. ורחוק לשער שניסח ע"פ הירושלמי.
3. ולא יתנם לשולחני להתנאות בהן וכו'. וכ"ה בד ובכפו"פ הנ"ל, ובר"מ פ"ג מה' מע"ש ה"כ, וממנו בסמ"ג לאוין רנ"ט, ע"ו ע"ד. ובכי"ע: ליהנות בהם. ופירושו שהשולחני מתנאה בהן. וכן מפורש להלן ב"מ פ"ד ה"ב: משכיר אדם מעותיו לשולחני להתנאות בהן וכו'.11כמה מן הראשונים גרסו שם: להתראות בהם, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 112 ואילך. וכן העתיק גם בעניינינו בכ"מ פ"ג מה' מע"ש הנ"ל (בד"ר).
ולהלוותן להתעטר בהן. וכ"ה גם בד ובכפו"פ הנ"ל. אבל בכי"ע: לא ילוה אותם להתעטר בהם. ובר"מ ובסמ"ג הנ"ל: ולא ילוה אותן להתגדל בהן. ולהלן ב"מ הנ"ל: להתלמד בהן ולהתעטר בהן.12כמה מן הראשונים גרסו שם: להתעשר בהן, עיין מ"ש בתס"ר הנ"ל. ומשם נובעת הגהת הגר"א כאן. ועיין גם מ"ש בתס"ר ח"א, סוף עמ' 146, ואילך. והכוונה כאן שאסור להלוותן, אפילו אם אינו מוציא את המטבעות, ומחזירן כמות שהן. ועיין מ"ש להלן.
3-4. אם בשביל שלא יעלו חלודה וכו'. לפי פשוטו פירושו שאם הוא חושש שהמטבעות לא יעלו חלודה מותר למסור אותן לשולחני להתנאות בהן. ובר"מ הנ"ל: ואם הלוון שלא יעלו חלודה מותר. וצ"ע אם מותר להלוות ממש מעות מע"ש מחמת חשש חלודה, כלומר, שהלווה יוציא אותן בקדושת מע"ש ויחזיר לו אח"כ מעות מע"ש משלו.13ואין כאן חשש של פריעת חוב במעות מע"ש, עיין במשנתנו פ"ד מ"ו, וכפירוש הירושלמי כאן פ"א ה"א, נ"ב ע"ב. ובתו"כ בהר (פרק ו' ה"ה, ק"ט ע"ג), וכן בספרי כי תצא (פי' רס"ב עמ' 284): נשך כסף לרבות כסף מעשר. ואף שם, כנראה, הכוונה שאסור להלוות ברבית כסף מע"ש שיאכלן הלוה בקדושה, ע"מ שיחזיר לו ממעות מע"ש שלו.
4. כיצד אין מוכרין אותו וכו'. ריבמ"ץ בריש מכילתין. ובירושלמי ריש מכילתין: כיצד אין מוכרין אותו, לא יאמר אדם לחבירו הילך את המנה הזה של מע"ש, ותן לי בו חמשים זוז של חולין, כלומר, הלוקח נותן לו פחות משויו, מפני שהוא צריך לטרוח לאכלו בירושלים, ואינו יכול להוציאו במה שהוא רוצה. והברייתא באה להוציא מכירה דרך חילול, כלומר, שהמעות נתפסים בקדושה בידי המוכר, והפירות מתחללים, וזה מותר, כמפורש במשנתנו (פ"ד מ"ו), וכמו שפירשו המפרשים כאן.
5-6. וימשכננו מעשר שני שלו. כ"ה בד, בכי"ע ובר"מ פ"ג מה' מע"ש הי"ח. ובירושלמי הנ"ל: הנכנס לתוך ביתו של חבירו למשכנו, אל ימשכן מעשר שני שלו. ומדברים כאן בשליח ב"ד, או בנכנס ברשות, ונקטו לשון זו ("לא יכנס לביתו"), כדי שיהא ברור שבמשכון לשם גבייה עסיקינן.