המזמן לחבירו וכו'. משנתנו רפ"ז. ועיין במלא"ש שם.
8. מה שאני עתיד לאכל וכו'. בד: מה שאני עתיד להפריש וכו'. וכ"ה במשנתנו בכל הנוסחאות. ושמא גירסתנו נכונה, ופירושה שמתנה מערב שבת שכל מה שהוא עתיד לאכול הוא מעשר (=מעושר), כלומר, שאינו מתנה אלא על מה שעתיד לאכול גרידא (ועיין ר"ש פ"ד מ"ד), ולמחר מפריש. ועיין מ"ש להלן בפיסקא הבאה.
8-9. זה מעשר עשוי עליו. בבא זו חסרה במשנתנו והמפרשים מחקוה אף כאן, אבל היא ישנה גם בד, וקשה לשבש את כל הנוסחאות. ולפי פירושנו לעיל הדברים מתבארים כפשוטם, שמתחילה מדובר על התנאי מע"ש, וכאן אנו למדים כיצד יעשה בשבת, וכדברי הירושלמי בריש פרקין שצריך להלחיש בשפתיו, ולומר זה מעשר עשוי על התנאי שהתניתי.
ובתוספות רי"ד שבת (קמ"ב א') טרח רבינו ישעי' להסביר למה מותר להפריש דמאי בשבת על סמך התנאי, והסיק שמכיוון שאינו צריך להפריש ממש אלא תרו"מ והיא "לוגמא הראשונה שבוצע, וכל שאר המעשרות מסומנים מאליהם אחריה מותר לבוצעה, ומניחה ואינה אוכלה והשאר ניתקן מעלי'9צ"ל: מאליו, או מעצמו. וכו', ונראה כי הוא נוטלה לאוכלה, ואח"כ נמלך עליה ומניחה". ולפי דבריו מתפרשת אף הרישא שלנו שמקודם אומר "מה שאני עתיד לאכל הוא מעשר", כלומר האכילה הראשונה הוא מעשר, ואח"כ נמלך ומניחה ואומר "זה מעשר עשוי עליו", כלומר על כל מה שאני אוכל, וסומך לה שאר מעשרות, ועושה את האכילה הראשונה תרו"מ ומניחה.