Tosefta Kifshutah on Demai 7:6

13. ששכרו או שחכרו וכו'. פי' בח"ד: והכי ודאי מסתברא, שהרי החוכר אינו חייב ליתן לו מאותה שדה וכו'. ברם אין הדבר כל כך פשוט, והוא לכאורה נגד משנתנו (ב"מ פ"ט מ"ז). אבל כך פסק אף הרי"ף שם פ"ט, סי' תקמ"ב, ובעיטור קבלנות.⁷הוצ' רמא"י, ס"ב ע"ג. ועיין מ"ש בשער החדש שם, אות ד'. וכנראה שהר"ן חולק, עיין בחידושי הר"ן ב"מ ק"ה א'. אלא שכאן צדק הרב בפירושו, ויגיד עליו רעו "ששכרו", שהוא במעות (עיין לעיל פ"ו, שו' 5), ובוודאי יכול לתת לו מפירות שדה אחרת (אם אין לו מעות), ועליו לתת לו חולין (עיין לעיל פ"ו ה"ה), והמעשרות הן של השוכר והחוכר.
ברם בירושלמי (מע"ש פ"ה ה"ה, נ"ו ע"ב) שנינו: ר' ינאי מפקד לקריבוי כד תהיויין חברן (צ"ל: חכרין) ארע לא תחברון (צ"ל: תחכרון) אלא מן דחלונייא, ואף על גב דאת אמר אין נותנין מעשר לכהונה, מודה שאין מוציאין שלו מידו וכו'. ופירשו לנכון בהגהות שבככר לאדן (קס"ז ע"א): כשתהיו חוכרים קרקע, בל תחכרו אלא מן הזרים וכו', ומכאן שאין המעשרות לחוכר כשקבל מכהן. ונראה שהקרובים של ר' יניי היו לויים, והיו חוכרים שדות ומשלמים מאותו המין ומאותה השדה, והיו תורמים ונותנים להם (עיין במשנתנו פ"ו מ"א ולעיל פ"ו ה"ה). ולפיכך יעץ להם ר' יניי שלא יחכרו אלא מן הזרים, כדי שיתנו להם את המעשרות מחלקם מפני שמסתבר שבעלי השדות לא ישבקו לדידהו ויהיבי לאחריני (עיין בכורות ל"ה סע"ב). אבל אם יחכרו מן הכהנים הרי יעכבו את המעשרות לעצמם. עיין מ"ש לעיל רה"ב.