11-12. המקבל שדה מישראל תורם ונותן לו וכו'. וכ"ה בד, בר"ש וברא"ש פ"ו מ"א. וכן בירושלמי ב"מ (פ"ט ה"ז, י"ב ע"א): תני המקבל שדה מישראל מעשר ונותן לו דברי ר' מאיר (ונשמטה שם דעת הת"ק בטעות). אבל במשנתנו רפ"ו: המקבל שדה מישראל, מן הנכרי, מן הכותי, יחלק לפניהם, וכתבו בר"ש וברא"ש על התוספתא כאן: על כרחין מקבל לאו דווקא, אלא חוכר, דלא מיסתבר דלימא שום תנא במקבל מישראל תורם ונותן לו, מעשר ונותן לו, וברא"ש שם: וכן יש בב"מ פ' המקבל טובא מקבל דמפרש בגמרא דהיינו חוכר.13עיין ב"מ ק"ד רע"א. ובירושלמי כאן (פ"ו ה"ב, כ"ה ע"ב): החוכר שדה מישראל14כ"ה בנוסח הרש"ס ובירוש' ב"מ הנ"ל, וכן מוכח מהמשך הסוגיא. ולפנינו בטעות: החוכר שדה מן הגוי. תורם ונותן לו. ר' מאיר אומר מעשר ונותן לו. ולפי גירסא זו סובר הת"ק כאן כמשנתנו פ"ו מ"א, עיין בפי' הרא"ש הנ"ל. אבל עיין מ"ש לעיל בריש פירקין. וצ"ע.
12. מעשר ונותן לו. פירשו בירושלמי הנ"ל (אליבא דחד מ"ד) שר"מ סובר שתפסה מדת הדין אף בחוכר מישראל, ואין אדם רשאי לפרוע בטבל בעד החכירה שלו.
13. וממין אחר. וכ"ה בד ובר"ש וברא"ש הנ"ל, והוא וי"ו המחלק. ובמשנתנו (פ"ו מ"א): או ממין אחר.
13-14. וחכמ' אומ' אם מאותה שדה נתן לו וכו'. ר"ש הנ"ל. ובירושלמי (פ"ו ה"א): תני ר' חייא מאותה השדה, בין מאותו המין וכו'. ועיין ירוש' ב"מ פ"ט ה"ז, והנוסחא שם משובשת.
14. בין ממין אחר בין מאותו המין וכו'. בד, בר"ש ובירושלמי הנ"ל הסדר הוא: בין מאותו המין בין ממין אחר. ופירשו בירושלמי שר"י סובר כרשב"ג (ב"מ פ"ט מ"ח), שבעה"ב מקפיד שלא יזרענה מין אחר, ולפיכך אם נתן לו מין אחר הוי ליה כפורע חובו מן הטבל, אבל החכמים סוברים כחכמים שם, שבמקום שאין הפסד לבעה"ב יכול לשנות ולזרוע מין אחר, ולפיכך אם נתן לו משדהו מין אחר, משלו נתן לו ואינו מעשר.15ומה שהוא תורם הוא מפני שאי אפשר לגורן שתעקר בלא תרומה גדולה. ועיי"ש פירוש אחר.
15. מעשר ונותן לו. כ"ה בד, בר"ש ובירושלמי. ובכי"ע בטעות: תורם ונותן לו.
15-16. קיבל הימנו זרע לתת לו פירות בגורן וכו'. בח"ד פירש שקיבל זרע כדי לזרוע בשדה של עצמו. ולדבריו צ"ל שלא קיבל עליו אחריות בעד הזרע, שאם לא כן הרי אסור משום רבית, וכ"ז דחוק מאד. ונראה לפרש את הברייתא ע"פ משנת ב"מ פ"ח מ"ח: מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע, כלומר, אעפ"י שאפשר שיתייקרו בשעת הגורן. ועיין בבלי שם ע"ד ב'.
והנה היתר זה אפשר לפרשו בשתי פנים: א. שהנותן בקבלה יכול להתנות שהמקבל ישלם לו משדהו שליש ורביע ועוד דינר, ואין כאן חשש רבית, שהרי מותר לו לבעל השדה לקבל דמי אריסות כרצונו, ואפילו זקפו עליו במלוה מותר (עיין בפי' הראב"ד בשטמ"ק ב"מ ע"ד סע"ב). ולפי היתר זח חייב האריס לשלם לו פירות הזרע מחוץ לאריסותו, ואם לוה ממנו בעיר מחזיר לו בעיר ולא בגורן (עיין ב"ק פ"י מ"ו), כדין הלואה. ומטעם זה עליו לשלם חולין גמורים כעין שלוה ממנו. ב. שהאריס אינו מחזיר לו אח"כ את הזרע כפרעון החוב, אלא כשבעה"ב מקדים לו זרע, מוריד האריס מדמי אריסותו, כלומר "לבציר מהכי קא נחית", ונמצא שאין בעה"ב מקבל בחזרה את דמי הזרע, אלא מקבל יותר מפירות שדהו. וההבדל בין שני הטעמים הוא, שלטעם ראשון צריך האריס לטרוח ולהביא את פירות הזרע לעיר, כפרעון הלואה, אבל לטעם השני "חולק [בגורן] ונותן לו, זה מכניס חלקו לעיר, וזה מכניס חלקו לעיר" (תוספת' ב"מ פ"ט הי"ט). נמצאנו למדים שבמקום שחולק לו את הזרע על הגורן (ואינו טורח להביאו לעיר), אין כאן פרעון הלואה, אלא תשלומי האריסות, וחולק לו בפניו, כדין מקבל מישראל.
וזו היא אף כוונת הברייתא שלנו: קיבל הימנו זרע ליתן לו פירות בגורן, כלומר שהאריס קבל מבעה"ב פירות לזרע, ע"מ להחזירם לו בזמן הגורן (ואין כאן האיסור של משנת ב"מ פ"ה מ"ט), מעשר ונותן לו, כדין פרעון הלואה שמשלם כעין שלוה.
16. ממקום שחולקין על הגורן וכו'. בד: מקום שחולקין וכו'. כלומר, במקום שאף בעד הזרע חולק לו על הגורן (ולא בעיר), אינו צריך לעשר, עיין מ"ש לעיל בפירושה.
17. חולק לו בפניו שיויו. המלה "שיויו" ליתא בד, וצוקרמנדל השמיטה. והכוונה שנותן לו טבל כשווי זרע החולין שקיבל, שהרי למה יוותר לו בעה"ב על העודף שנתן לו, ובוודאי צריך להוסיף על תשלומי אריסותו זרע טבל כשווי החולין שהוא קבל, אלא שאין טרחת התיקון עליו, אלא על בעה"ב. ועיין מ"ש לעיל סה"א על "בפניו".
קיבל ממנו מעות ליתן לו וכו'. כלומר, מעות לקנות בעדן זרע וכו'. ואף זה מותר ואין כאן משום רבית, מפני הטעמים שכתבנו לעיל, אלא שבמקבל מעות הרי זו הלואה גמורה, וחייב לפרוע חולין מתוקנין.
17-18. הכל מודים שמעשר ונותן וכו'. נראה שצ"ל: בכל מקום מעשר וכו', כלומר ואפילו במקום שחולקין בגורן צריך לעשר, שאין כאן אלא ויתור מצד בעה"ב שמקבל גם בעד הזרע בגורן (מכיון שבין כך ובין כך צריך לטרוח ולהביא את השאר לעיר), אבל מ"מ לא נפקע כח ההלואה שיהא מותר לשלם לו טבל.