15. וממי שהוא נאמן. בכי"ע בשינוי סדר: ממי שהוא נאמן וממי שהוא מעשר, וכ"ה במשנתנו. ופירש רש"י: ממי שהוא נאמן שאינו לוקח מע"ה, וממי שהוא מעשר דמאי קודם שימכרם. ועיין בריבמ"ץ פ"ד מ"ה. ובפיה"מ להר"מ פירש ממי שהוא נאמן על טומאה וטהרה שאינו מאכיל אסור (עיין בהשגות פי"א מה' מאכלות אסורות הכ"ה) ולא טמא. והלשון במשנה מתאימה יותר לפירוש רש"י והריבמ"ץ. ועיין מ"ש להלן שו' 26–27 ד"ה לא יטול אלא מן המומחה.
אין נאמן. ואעפ"י שאמרנו לעיל (ח"ב, עיין מש"ש) שאין אדם חשוד על של אחרים, הכא שאני, שהרי יש לו הנאה, שאינו רוצה לטרוח, ולוקח מן המצוי לו ביותר. ועיין בשו"ת הרשב"ש סי' תקנ"ג.
16. מאיש פלני וכו'. שהוא מתיירא שמא ישאלנו. ועיין בתוה"ב להרשב"א בית ד' ש"ב, קי"ט ע"ב, בבדק הבית שם ק"כ ע"א ובמשמרת הבית ק"כ ע"ג.
שמא מצא אחר וכו'. בירושלמי: מה טעמא דר' יוסי? אני אומר אחד קרוב מצא ולקח ממנו. ומוקים ליה שם בשיטת ר"א במשנת גיטין פ"ו מ"ג ומ"ד. וע"ה יכול להשתמט ולומר סבור הייתי שאינך אלא מראה לי מקום לטובתי, שלא אטרח לחפש, ואינו נתפש על דבורו. ומדברי הירושלמי (ועיין להלן) מוכח שלא גרסו בברייתא עצמה את הטעם של ר' יוסי.
17. באומ' צא אכול את הככר וכו'. כלומר, ואינו חושש שמא יקח בשליחותו ממי שאינו נאמן, והוי ליה כמאכיל טבלים לע"ה (מנ"ב). ועיין להלן הי"ד ומש"ש. ובירושלמי גורס: אפילו אמר לו מפלוני אינו נאמן, עד שיאמר לו קח ואני נותן מעות.