לחבירו ולפועליו. וכ"ה להלן ע"ז בכי"ו. ובד: לחברו וכו', וכ"ה להלן ע"ז שם. ובכי"ע כאן וע"ז: לחמריו וכו'. וכ"ה בבבלי ע"ז שם.
62. הרי זה חושש משם שביעית וכו'. ופירש ר' זעירא בירושלמי שהחנווני נעשה שלוחו של בעה"ב, והוי ליה כאילו בעה"ב נותן להם שביעית, או טבל, או יין נסך, בשכרם. ור' הילא סובר שהפועל זכה לבעה"ב משל חנוני וחוזר וזוכה לעצמו. ונפקא מיניה אם היה החנוני או הפועל חרש, כלומר, שלא היה בר שליחות. ולכאורה משמע מן הירושלמי שהפועלים והחנוני הם יהודים, אלא שחשודים לשתות או למכור יין נסך. אבל עיין מ"ש להלן שו' 63. ובבבלי הנ"ל נחתו יותר לכל דיני שליחות, והעמידוה כגון שהקדים לו דינר או שנשא ונתן ביד. ועיין ברש"י ובתוספ' שם, בתוה"ב להרשב"א בית ה' ש"ב, קל"ח ע"ב ואילך, בתוספ' כתובות ע' ב' ד"ה ופרנס, ובמאירי ע"ז עמ' 251.
63. יין נסך. אפשר שכאן מדברים בגוי דווקא. ואעפ"י שאין שליחות לגוי, מ"מ אסור, שהרי הוא מגלה את דעתו שנוח לו בקנייה זו, ונהנה מיין נסך. ועיין מ"ש לעיל.