1. ממי שאין נאמן על המעשרות וכו'. וכ"ה במשנתנו רפ"ד. ועיין בשושנים לדוד ובתוספ' רע"א שהסיקו שאין נאמן פירושו סתם ע"ה, אבל מי שחשוד ממש אין סומכין עליו אפילו בשבת. ועיין להלן ה"ב.
1-2. שואלו בשבת ואוכל ביום טוב ואוכל. וכ"ה בד. וכן בכפו"פ פל"ט (עמ' תקל"ח, ד"ר ש"ב ע"ב): וכן הוא בתוספות שאלו בשבת אוכל ביום טוב אוכל. אבל בכי"ע חסרה המלה האחרונה (עיין מ"ש להלן). ובטעמה נחלקו בירושלמי רפ"ד. ר' יוחנן סובר שמפני כבוד סעודת שבת התיר לו לסמוך על ע"ה. ור' חנינא סובר שמפני שאימת שבת על ע"ה, והוא אומר אמת. ופירש הר"מ שע"ה מפחד לשקר בשבת. ומלשון הר"מ בפי"ב מה' מעשר (ה"א וה"ב) משמע שצריך לצירוף שני הטעמים. ועיין בס' פאת השלחן סי' י"ז ס"ק א', ועיין מ"ש להלן.
2. ביום טוב ואוכל בשבת. כ"ה בכי"ע.1בכי"ע חסדה המלה "ואוכל" לפני המוסגר. ולכאורה פירושו שם: שואלו בשבת ואוכל ביום טוב, ביום טוב ואוכל בשבת. וזו היא הבריתא שמביא הירושלמי. אלא שקשה להניח שהתוספתא דלגה לגמרי על ההלכה של שאלה לשבת בלבד. ולפנינו וכן בד נשמט המוסגר ע"י הדומות. וכן בירושלמי (פ"ד ה"ב, כ"ד רע"א): ותני כן שואלו ביום טוב אוכל בשבת. בשבת אוכל ביום טוב. ופירשו שם שאפילו למ"ד שבת ויו"ט שתי קדושות הן מותר, מפני שלא נראה לעשר בנתים. ועיין ר"מ פי"ב מה' מעשר ה"ב. והתוספתא משמיעה לנו שאפילו לא שאלו ביו"ט אלא על סעודת יו"ט גרידא סומך על שאלה זו אף בשבת. ועיין מ"ש להלן.
2-3. שאלו בחול לשבת למוצאי שבת לא יאכל וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע.2בפ"מ רפ"ד: תני. בתוספתא ריש פרק ה' אם שואלו בחול ואמר שתיקנן, לא יסמוך עליו לאכול בשבת. ואינני מאמין שהיה לו כן בתוספתא כת"י שלו, שלא היה נמנע מלהעיר כן בפירוש. וכנראה שאין כאן אלא ציון בעלמא, וכוונתו שכן היתה הגירסא בתוספתא לפני הירושלמי. ומכאן ברור שבשבת עצמה אוכל על שאלתו בחול. וקשה להגיה נגד כל הנוסחאות. ואפשר שהתוספתא סוברת שאימת שבת על ע"ה פירושו שע"ה מפחד לשקר ולהאכיל טבלים בשבת, כדברי הרמב"ן (חולין ע"ה ב'): "והוא סבור [שאסור] לאכול טבל בשבת יותר מבחול". ולפ"ז אפילו שאלו בחול ואמר לו לע"ה בפירוש שהוא קונה את הפירות לסעודת שבת, ושכח לעשר בערב שבת, סומך על שאלתו ואוכל בשבת. ועיין מ"ש להלן שו' 4 ד"ה בערב שבת.
אבל בירושלמי רפ"ד מפורש: "תני שואלו בחול לא יאכל בשבת. מאן דאמר אימת שבת עליו ניחא. מאן דאמר מפני כבוד שבת, אפילו שואלו בחול יאכל בשבת?" ולפי פירוש הרמב"ן הנ"ל ב"אימת שבת על ע"ה", הרי מוכח מתוך הירושלמי שלא אמר לו לע"ה שהפירות הן לצורך השבת (שהרי אמרו שם שלמ"ד אימת שבת עליו ניחא שאינו אוכל בשבת). ולפ"ז אין הירושלמי חולק על התוספתא. ועיין בהערות למשנתנו (פ"ד מ"א) במשנה הוצ' מכון הערי פישעל, ל"ו ע"א.
3. עד שיעשר. במשנתנו רפ"ד: ושואלו בשבת יאכל על פיו. חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ובר"מ (פי"ב מה' מעשר ה"ב) פסק: עד שיעשר דמאי על שאכל בשבת ועל הנשאר. ובמהרי"ק שם הראה לירושלמי פ"ד ה"ב: חשיכה מוצאי שבת מעשר מזה על זה. וכנראה שפירש שמעשר ממה שנשאר על מה שאכל בשבת.3וכנראה שלא התירו לו בשבת אלא את האיסור של חשש טבל, אבל לא את הממון של תרומת מעשר שצריך ליתנו לכהן (עיין מ"ש לעיל פ"ד שו' 15 ד"ה ונותנן), ועשאוהו בשבת כתרומת חו"ל שאוכל ואח"כ מפריש (ירוש' חלה פ"ד ה"י, ס' סע"א; בבלי בכורות כ"ז א'). ועיין מ"ש הגר"י מקוטנא בישועות מלכו על הר"מ שם. ועיין במה"פ שם ה"א ד"ה חשיכה.
שאלו בשבת לשבת הבאה וכו'. בירושלמי (פ"ד ה"ב, כ"ד ע"א): שאלו שבת הראשונה (ולא בא) [לשבת] השנייה לא יאכל עד שיעשר, או עד שישאלנו וכו', עיי"ש. ובנוסח הרש"ס שם: תניא (צ"ל: תני) שאלו שבת הראשונה, שבת השניה לא יאכל וכו'. והכוונה לתוספתא כאן.
4. בערב שבת עם חשיכה ואמ' וכו'. כל הברייתא בכפו"פ פל"ט, עמ' תק"מ. ופירושה שאעפ"י שלא שאלו, אלא אמר בעצמו "מתוקנין הן", סומך עליו, שהרי כשהוא קונה בע"ש עם חשיכה מוכח שהפירות הם לשבת, ואימת שבת על ע"ה, והוא מפחד להאכילו טבלים. ברם הייתי אומר שע"ה המוכר בפירוש לצורך שבת סומך עליו למו"ש, קמ"ל שבמו"ש צריך לעשר. וזהו דווקא לשיטת התוספתא שמאמינו לשבת אפילו שאלו בחול (לעיל ברישא), אבל הר"מ פירש שאימת שבת פירושו שע"ה מפחד לשקר בשבת, וצריך לשאול אותו בשבת או ביו"ט דווקא, ולפיכך השמיט ברייתא זו.4ואעפ"י שבע"ש עם חשיכה יש עדיין פנאי לעשר את הדמאי (עיין במשנת שבת ספ"ב), אפשר שהיה טרוד ולא נפנה לעשר.
ואמ' מתוקנין הן וכו'. ואעפ"י שמוכח שהוא מוכר לצורך שבת, מ"מ צריך לומר בפירוש שהן מתוקנין, כמפורש במשנתנו פ"ד מ"ב.