1. ואינו חושש. עיין במשנתנו פ"ג סמ"ב. ומעין ברייתא שלנו הובאה בבבלי ב"ב פ"ח א'.
1-2. משגמר בלבו אסור. כלומר, אסור להחזיר, וכפי שמפרש להלן. ובבלי הנ"ל: קנה ונתחייב במעשר.
2-3. ולעשר אין יכול מפני שמחוסר מניין. בכי"ע חסרה המלה "מניין". ובד: מפני שמחסר מניין. ובבבלי הנ"ל (כגי' כתי"י): מפני שמפחיתו בדמים. ולכאורה נראה שגי' כי"ע נכונה, ופירושה, שאינו יכול לעשר מפני שמחסר את המוכר. אבל במשנתנו (פ"ג מ"ב) שנינו: לא יחזיר עד שיעשר שאינו מחוסר אלא מניין. ובפיה"מ שם: "כי אחרי שבאו לידו כבר זכה בהם, ואעפ"י שלא מנה האגודות, לא חסר לו אלא הספירה, ודבר זה אינו מפסיד המכירה והקניין, וזהו מה שאמר שאינו מחוסר אלא מנין". ברם בירושלמי נחלקו חזקיה ור' יוחנן בפי' המשנה, וכ"ה שם:1כגי' גוף כי"ל, כי"ס וראשונים. חזקיה אמר אינו מחוסר לבעלין אלא מניין, כיצד הוא עושה נוטל מן העליון2מן העלין, מן העלים. ומתקן. ואינו אסור משום גזל וכו'? ר' אבהו בשם ר' יוחנן כיון שמשך קנה, לא היה חסר אלא ממני ליה. ואין לנו לפי פשט הלשון אלא פירוש הגר"א, שלחזקיה "אין מחוסר אלא מניין", פירושו "אין הירק נקרא מחוסר לבעליו, אלא א"כ מחוסר במניין הקלחים", אבל אם מפריש מן העלים אחת ממאה שבירק אין הבעלים מחוסרים ע"י זה. ולר' יוחנן "שאין מחוסר אלא מניין" פירושו כמו שהבאנו לעיל בשם הר"מ.3ועיין במשנה הוצ' מכון הערי פישעל מ"ש בשם הריבמ"ץ כת"י שפירש את דברי חזקיה כנ"ל, אבל נדחק בפירוש דברי ר' יוחנן. ולפי דברי חזקיה צריכים לפרש את התוספתא שאינו יכול לעשר מפני שמחסר את המניין.4ולפי גי' כי"ע פירושו שמחוסר (=שמחסר) את המוכר. והתוספתא שלנו חולקת על המשנה לפי כל הפירושים, כמו שהעיר לנכון בח"ד. ועיין מה שהאריך בעטור בכורים ועיין להלן.
3. שמא יבוא אחר ויטול וכו'. ובירושלמי הנ"ל: כיצד הוא עושה נותן לו (כגי' כי"ר) דמי אחת מהן ומתקן. ולא נמצא עושה תקלה לבאים אחריו? עושה אותו ציבור לפניו. כלומר, המוכר מניח אותם באופן מיוחד, ומזהיר את הקונה שחבר תיקן אותם. וכמובן שאף התוספתא לא תחלוק ע"ז, שהרי אין איסור למכור לע"ה חולין מתוקנים. ובבבלי הנ"ל: מעשרו ונותן לו דמי מעשר. ושאלו שם: אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה וכו'? הכא בירא שמים עסקינן וכו'.