חבר שחכר מעם הארץ וכו'. במשנתנו רפ"ו שנינו: החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו. ופי' בח"ד שכאן מחמת חברות המקבל אתינן עלה, שאסור לו למסור טבלים לע"ה, ולפיכך מעשר ומנכה לו מדמי חכירותו (עיין להלן). אבל במשנתנו בישראל נאמן עסיקינן שלא קבל עליו דברי חבירות, וסומך ע"ז שרוב ע"ה מעשרין הן. ואין הוא דומה למוכר טבלים לע"ה, שהרי משדהו הוא נותן לו (ר"ש פ"ו מ"א). ומה שתמה בח"ד על הר"ש שפירש שאין מנכה לו את התרומה, וכאן מנכה לו את המעשר (לפי פירוש הח"ד), אין הוא קשה כלל, שבתרומה מדינא עליו לתרום, שאי אפשר לגורן שתיעקר בלי תרומה גדולה (כפי' המהרי"ק בפ"ו מה' מעשר הי"א. ועיין הפירוש בריבמ"ץ שם במקומו), מה שאין כן במעשרות שאינו מעשר אלא בשביל ע"ה.
ור' יונה פירש שכאן חכר עיקרי תאנים ודליות גפנים ע"מ לשתלן בתוך שדהו, ונמצא שחייב לעשר מדינא, מפני שגדלו בתוך שדהו. אבל פירוש זה קשה מאד, שהרי לפי זה אפילו חכר מחבר חייב לעשר, שהרי שלו הם, וכיצד יכול לפרע חובו בטבל, וכאן מפורש: חבר שחכר מע"ה. ולא עוד אלא שלפי פירושו אין דין התוספתא עניין כלל לדברי חבירות. ולפיכך נראה עיקר כפירוש בעל ח"ד.
17. ואין נותן לו אלא משלו. ר' יונה פירש שנותן לו משל עצמו, ואינו מנכה לו מחכירותו. ובח"ד פירש "משלו" משל ע"ה, כלומר, שמנכה לו מחכירותו, ושני הפירושים דחוקים.
ולפיכך נראה לפרש ע"פ בעל מנחת יצחק שאין החבר נותן לע"ה את פירות החכירות אלא משדה ע"ה שחכר ממנו, ונמצא שאינו מוכר לו כלום אלא נותן לו טהרות משלו,8עיין לעיל פ"ב הכ"ב והכ"ד ומש"ש. אבל כאן עדיין לא הוכשרו הפירות. אלא שבטבל אסור לו לחכר למסור לע"ה בידים אפי' הן שלו. אבל כשנותן לו משדה אחר חייב לעשר מדינא, שלא יהא כפורע חובו בטבל. ומכיוון שהוא חבר הרי אסור למכור לו (והוא הדין לפרוע חובו) אפילו יבש כמפורש במשנתנו פ"ב מ"ג. ואם נניח מסברא שהחבר מנכה מן החכירות את המעשר, הרי בוודאי שאינו נותן לו את הפירות אלא משלו (כלומר, משדה ע"ה), שהרי אחרת לא יוכל לנכות לו דמי המעשר. עיין דעת ר"י במשנתנו רפ"ו, ומ"ש במהרי"ק פ"ו מה' מעשר הי"א.
17-18. בן חבר שהיה הולך וכו'. מן הבבלי יבמות (קי"ד א') מוכח שבבן קטן עסיקינן. ועיין לעיל פ"ב הט"ו. ומכאן ואילך בחבר נאמן למעשרות עסיקינן ולא בחבר לטהרות.
19. אם אמ' לו האכילני וכו'. כלומ' אם התינוק אמ' לו תן את הפירות שבידי לתוך פי (עיין ירוש' פ"ג ה"א, כ"ג ע"א) אסור, שהרי אף לבהמה אסור להאכיל דמאי, עיין לעיל פ"א הט"ו והכ"ג ומש"ש.