9. למכור את חלקו. שהרי אי אפשר לחלק, שמא יפול לו מחלקו של חבר, ואין מוסרין תרומה לע"ה.4ואם היא תרומה שהוכשרה, כל התרומה אסורה באכילה כדין תרומה טמאה וטהורה שנתערבו ותרקב, וכמו שפסק הר"מ בפי"ד מה' תרומות הי"ד (ח"ד בתרומות). ובכי"ע כאן: בטעות: ליטול חלקו, אבל להלן בתרומות גם בכי"ע: למכור חלקו.
10. חולק כהן עם ישראל ישראל עם כהן כותי וכו'. וכ"ה בד (אלא ששם בט"ס: וחולק). אבל הנכון הוא בכי"ע: חולק כהן ישראל עם כהן כותי וכו', וכן הגיהו בח"ד ובהגהות הגר"א. וכן במס' כותים פ"ב (הוצ' היגר עמ' ס"ה): חולקים כהני ישראל עם כהני כותים במקומם, מפני שהם כמצילם מידם. והטעם שבמקום כותים אין לחשוש שמא יחזיקו את הכותי שחולק עמו לכהן, שהרי כולם יודעים שגם בעל הגורן הוא כותי, ואם לא יחלוק כהן ישראל אתו יתן את כולו לכותי.
11. אבל לא בארץ ישראל וכו'. במס' כותים הנ"ל. אבל לא במקום ישראל שלא יחזיקנו בכהונה, כלומר, בארץ ישראל5בניגוד לארץ הכותים, עיין ירוש' ע"ז פ"ה ה"ד, מ"ד ע"ד. וצירפו שם את משנת מקואות פ"ח מ"א ותוספתא שם רפ"ו. אסור לו לחלוק עם כהן כותי בגורן של כותי, מפני שאפשר שלא ידעו שהוא גורן של כותי ויסברו שהוא גורן של ישראל, ומכיוון שכהן מוחזק לכהונה חולק עמו, יחזיקו לכהונה אף את הכהן הכותי.
12. במקום שמכירין בו וכו'. מהמשך הלשון משמע שמכירין אותו, פירושו כהן הכותי, ואעפ"י שאין מכירין את בעל הגורן. עיין להלן.
לחלוק הימנו, כ"ה בכל הנוסחאות. ופירושו חולק ומציל ממנו, מכהן הכותי, שאם לא ירצה לחלוק יתן בעל הגורן הכותי את הכל לכהן הכותי.
12-13. אוכל כהן ישראל עם כהן כותי.6וכ"ה בד. אבל בכי"ע בטעות: אבל כהן חבר עם כהן עם הארץ שעושה בטומאה. כלומר, בזמן שהכותי אוכל יחד אתו, ולפיכך אין לחשוש שמא מאכילהו דברים אסורים, שהרי אף הכותי אוכל אותם הדברים. וכן מפורש במס' כותים הנ"ל: כהן כותי שהוא אוכל ומאכיל לישראל בטומאה מותר, כלומר שהוא אוכל בעצמו ומאכיל אותם הדברים לישראל. אבל כשאינו אוכל עם ישראל אינו נאמן, שכותי חשוד הוא לעבור על לפני עור לא תתן מכשול ולהאכיל לישראל דברים אסורים. עיין חולין ג' ב', ד' א', ה' ב'. ועיין נדה נ"ז א'.
13. בזמן שעושה בטומאה. ולפיכך אין לחשוש שיאכילנו קדשים (עיין להלן), שהרי הכותי לא יאכל קדשים בטומאה. ועל שאר איסורים לא נחשדו, לפי התנא של הברייתא.
14. מפני שמאכילו בשר בכור טהור. וכ"ה בד. פירשו המפרשים שהחשש הוא שמא יאכילנו בשר בכור שנשחט שלא ע"פ מומחה, והכותים סברו שיש כאן מום, והם אינם בקיאים במומין. וקשה שאם כן אף כשהכותי טמא יש לחשוש לכך (עיין דברים ט"ו, כ"ב). ושמא החמירו הכותים על דברי תורה כדרכם, ולא אכלו בטומאה אפילו בכור בעל מום, ולפיכך אין כאן חשש שיאכילנו בשר בכור. ונראה שהכותים נהגו כב"ש (בכורות פ"ה מ"ב) ואסרו בכור בעל מום לזרים, ולכהנים טמאים אפילו בטומאה שאינה יוצאה מגופם, עיין להלן בכורות פ"ג הט"ז ובבלי שם ל"ג א'.
ומשקה אותו יין רביעי. צ"ל: יין רבעי, כמו שהוא בכי"ע ובד (עיין פרה פ"א מ"א), אלא שבד מוסיף באשגרה מלעיל "טהור". ומכאן ברור שלפי הלכות הכותים פירות רבעי לכהן, ולפיכך אסרו לאכול עם כהן כותי גרידא, אבל מותר לאכול עם כותי זר, מפני שהוא בעצמו לא ישתה יין רבעי. וכן מפורש בספר יהושע שלהם (כרמי שומרון, עמ' 76): לא אכלו את פרים לפני שנה הרביעית, ואז (כלומר, בשנה הרביעית) אכל אותם הכהן הגדול. וכן מונה יהודה הדסי (אשכל הכופר אות ר"ה, פ"א ע"ג) בין מתנות כהונה: וקדש הלולים הוא ערלת פרי עץ האדמה, ועיין בת"י ויקרא י"ט כ"ד ובאבן עזרא שם.7ועיין ספרי נשא פי' ו', עמ' 9, וירוש' פאה פ"ז ה"ו, כ' ע"ג (ובמקבילה במע"ש). ושמא נאמרו דברי ר' יוסי הגלילי בעיקרם, כרי להוציא מדעת הכותים. ור' זעירא שם פירש ע"פ ההלכה. והתוספתא שלנו נעלמה מאברהם גייגר באורשריפט שלו, עמ' 182. ועיין מ"ש ר"ד רעוועל בצופה האנגלי סדרא חדשה כ"ב (1912), עמ' 533. וכמובן שהכותים לא אכלו פירות רבעי בהר גריזים, שהרי בכתוב אינו מפורש שצריך לאכול אותו לפני ה', והם לא קבלו את דרשות חז"ל שלמדו רבעי ממע"ש. ומה שלא הזכירו כאן חשש של יין מע"ש, הוא מפני שמפורש בתורה שהוא נפדה ברחוק מקום, ולפיכך לא נחשדו הכותים לאכול אותו מחוץ לשכם בלי פדיון, ואשר לחשש של יין בכורים, נראה שגם הכותים לא עשו את בכוריהם משקים, עיין בס' יהושע שלהם פל"ח הנ"ל.