63. כיוצא בו לא יושיט ישראל אבר מן החי וכו'. וכ"ה הסדר בד ובמאירי הנ"ל. ובכי"ע: כיוצא בו לא יושיט אדם כוס יין לנזיר וכו'. וכ"ה הסדר והגירסא בערוך ערך שט ד', ברמב"ן ובס' חסידים (אלא שבס' חסידים חסרה המלה אדם) הנ"ל, וכ"ה הסדר והגירסא במדרש הלכה שבבבלי.44פסחים כ"ב ב'; ע"ז ו' ב'. וכ"ה בכל הנוסחאות שם, וכן מעתיקים משם בשאילתות נח ריש סי' ו', בה"ג ד"ו, קל"ה ע"ג; ד"ב, עמ' 567. ובבאור הגר"א או"ח סוף סי' תרי"ב (והעיר עליו בעיטור בכורים כאן) דייק מלשון התוספתא כאן שלא נקטו בבבא זו "ואוכלנו, ואשתנו", שדווקא באבר מן החי לבני נח (שאינו מקיים דברי תורה) וביין לנזיר שסתם כוס יין הוא לשתיה, ולפיכך אסור, אבל בשאר איסורים, אם לא אמר לו בפירוש שהוא רוצה לאוכלם, מותר, מפני שאין אנו חושדים בו שרוצה לאכלם, כשיטת התוספ' בע"ז ו' ב' ד"ה מנין. וצ"ע בככר לע"ה למה צריך לומר שאוכלנו, שהרי ע"ה חושב את עצמו לטהור ממנו ובוודאי יאכלנו.
64-65. וכולן אין מברכין עליהן וכו'. וכ"ה במאירי הנ"ל. ובד, בכי"ע ובס' חסידים הנ"ל: ועל כולן וכו'. וברמב"ן הנ"ל: אכל כולן וכו'. והוכיחו מכאן ברמב"ן ובמאירי הנ"ל כשיטת הר"מ (פ"א מה' ברכות הי"ט) שאין מברכין ברה"מ על האיסורין. ובריבמ"ץ (דמאי פ"א מ"ד. וממנו בר"ש שם) פירש ומברכין עליו שבמשנתנו שם: אומר על כוס יין של דמאי ברכת המזון. וכבר פירשתי במ"א שהריבמ"ץ נדחק לפרש כן, מפני שהוא כנראה סובר כשיטת הראב"ד שאפילו אכל טבל וודאי מברכין ברכת המזון, אבל פשיטא שאין לברך ברכת המזון על הכוס של וודאי. וכאן אי אפשר לפרש כן שהרי נזכרו לפנינו אף אוכלים אחרים. ובר"ש בדמאי שם: ועוד יש לומר דמברכין עליו מיירי בברכה שלפניה, כגון ברכת המוציא, ומזמנין עליו מיירי בברכה שלאחריה, כגון ברכת המזון, ולפטור אחרים וכו' עייש. ולפ"ז אפשר לפרש אף כאן שבאיסורי תורה אין מברכין ברכה שלפניהם, ואין פוטרים אחרים בבה"מ על איסורי תורה. [ועיין בבלי ברכות נ״א ב׳.]
ועיין בכ"מ על הר"מ ברכות הנ"ל ובמאירי ב"ק צ"ד א' (והובא גם בשטמ"ק), עמ' 266, ובה"ג ברכות45ובה"ג פירש שאף שם "בוצע" פירושו מפשר, שעושה פשרה במצוותיו של הקב"ה ואומר שגזל מותר, אבל שאר מצות צריך לקיים. רפ"ז ד"ו, ט' ע"ג, ד"ב, עמ' 61, ומה שהאריך בשונה הלכות שם, ל' ע"ג ואילך. ועיין בברכי יוסף או"ח סי' קצ"ו ס"ק ד' ובשיורי ברכה שם.
65. ואין מזמנין עליהן וכו'. מן הלשון "ועל כולן" משמע שגם על ככר הנדור אין מזמנין. ועיין בתוספ' ברכות מ"ה א' סד"ה אכל טבל ובב"י טוא"ח סי' קצ"ו.
65-66. נשאלין לעם הארץ וכו'. וכ"ה בד. ופירושו שמותר להשאל לע"ה ולענות לו, ובלבד שלא יאמר צא אכול וכו', אלא אומר לו בדרך מפשטת כאילו הוא מלמד הלכה. ובכי"ע גורס: ואין נשאלין לעם הארץ על טהרותיו לא יאמר לו וכו'. ופירושו: ואם46עיין מ"ש לעיל סוף עמ' 167 ולהלן חלה פ"ב הערה 28. [ולהלן שבת פי״ג ה״א. ועיין בירושלמי כפשוטו סוף עמ׳ 315. ומ״ש להלן עירובין פ״ז ה״י, ופ״ה הי״ט.] נשאלין לע"ה, בל יאמר לו צא אכול וכו'. ברם בס' חסידים הנ"ל גורס: ואין נשאלין לעם הארץ על טהרותיו ולא יאמר לו וכו'. וכנראה שט"ס הוא, וצ"ל: לא47והוי"ו של "ולא" נכפלה מסוף המלה טהרותיו. יאמר לו, כגי' כי"ע.
66. צא שרוף. כנראה שבתרומה עסיקינן, ולא ראינו שנגע בה ע"ה בבגדיו (עיין טהרות פ"ד מ"ה), או שיש כאן ספק אם הוכשרו אם לאו, אבל בחולין מה איכפת לנו אם ישרוף בידים טהרותיו של ע"ה, עיין להלן פ"ו ה"ח. ושמא אם יש כאן ספק שמא לא הוכשרו אסור לומר לו: צא שרוף, עיין ירושלמי תרומות ספ"ה ובמקבילות.