2-3. המקבל עליו ארבעה דברים מקבלים אותו להיות חבר וכו'. במשנתנו (פ"ב מ"ג): המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש, ואינו לוקח ממנו לח,4כלומר, לח דווקא, אבל יבש מותר, שאין מחזיקין תבואה ופירות בטומאה, עיין להלן ע"ז הוצ' צוקרמנדל פ"ד הי"א ומכשירין פ"ג ה"ז. ואפילו דברים שדרכם להיות מוכשרים ע"ה נאמן עליהם, כמפורש במשנת מכשירין פ"ו מ"ג. ועיין ירוש' בסוגיין ובשבת פ"ב ה"ז, ה' ע"ב; בבלי חגיגה כ"ב ב'. ועיין בס' הקנה הארוך ד' קארעץ ע"א ע"ג ואילך. ואינו מתארח אצל ע"ה וכו', ולא הזכירו במשנה זו נאמנות על המעשרות, שהרי כבר נשנו הלכות נאמנות על המעשרות במ"ב לעיל שם. אבל התוספתא שנתה בתחילה הלכות חברות ואח"כ הלכות נאמנות על המעשרות. ומתקבל הסברו של ר' יונה בר"ג שיש הבדל בין המשנה והתוספתא, והיינו שבמשנתנו נמנו מנהגי החברים אחרי שכבר קבלו עליהם חברות, וכאן מנו את התנאים שמקבל עליו ת"ח וע"ה לפני שמכניסים אותו לחבורה (עיין להלן ה"י), ונאמנות על המעשרות היא בכלל התנאים. ועיין מ"ש להלן.
3. שלא יתן תרומה ומעשרות לעם הארץ. רש"י בכורות ל' ב'. ובספרי קרח (פי' קכ"א, עמ' 148): ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, מה אהרן חבר אף בניו חברים. מכאן אמרו אין נותנין מתנות אלא לחבר. ולפ"ז אף מעשר אינו ניתן אלא לחבר5עיין להלן מעשרות פ"ג הי"ג ד"ה וכן בן לוי ומש"ש. מפני תרומת מעשר שבו.6ועיין להלן פ"ג סה"א וירושלמי כאן פ"ד סה"ח, כ"ד ע"ב; בבלי סנהדרין צ' ב': חולין ק"ל ב' (ובתוספ' שם): ר"מ פ"ו מה' תרומות ה"ב, בכ"מ וברדב"ז שם, ובשו"ת שלו, לשונות הר"מ, סי' רצ"ג. ועיין מה שהאריך ר' חיים פאלאג'י בהערותיו לשו"ת הרשב"א ח"ה (שהוציא לאור) סי' רל"ט, נ"ז ע"ב ואילך. ולשיטת הראב"ד אף תרומה טמאה אינה ניתנת אלא לחבר.7עיין בפ"ו מה' תרומות ה"ב הנ"ל. וע"פ שיטת הראב"ד נ"ל לפרש את דברי התנחומא (ריש תרומה): כל כהן שאינו בן תורה מותר לשרוף (כגי' הרשב"ץ לאבות פ"ד מי"ג. ולפנינו בטעות: לאכול) תרומה על קברו. ופירושו, מותר לו לישראל לשרוף את התרומה הטמאה (מבלי שיהנה ממנה) ולא ימסרה לעם הארץ ("על קברו" היא מליצה וקללה). ועיין שמו"ר פל"ח, ג'. ועיין בנספח לסוף משנת חלה (כי"מ, קויפמן, גליון פרמה), ומ"ש להלן חלה פ"ב סוף שו' 36. ומדבריו למדנו שלאו דווקא משום הכשר טומאה אתינן עלה, אלא שהלכה היא במתנות. וכל מי שלא קיבל עליו הלכה זו אינו נכנס לחבורה. ובמשנתנו כאן השמיטו תנאי זה מפני שכבר קבל אותו לפני שנכנס לחבורה. ועיין להלן.
3-4. ושלא יעשה טהרות לעם הארץ. בד וכן ברש"י הנ"ל: אצל עם הארץ. וכ"ה באבות דר"ן שנביא להלן. וכן בכי"ע: טהרותיו אצל עם הארץ. והגי' שבכי"ו היא באשגרה מלהלן רפ"ג (ולפנינו עדיין לא הוחזק בחברות, ולא הגיע למדרגת החבר שעושה חולין בטהרה לע"ה, כדי להפריש חלה בטהרה, עיין להלן רפ"ג). וכאן החשש הוא שלא יטמא את הטהרות. ולהלן ע"ז פ"ג ה"י: שאין כופין את החבר (כלומר, אשה חברה אשת ע"ה) שיעשה טהרות על גב עם הארץ. ועיין מ"ש להלן.
4. ושיהא אוכל חולין בטהרה. כלומר, שלא יטמא באכילת אוכלין טמאין. ובר"מ פ"י מה' מטמאי מו"מ ה"א: ומה הן דברי חבירות, שיקבל עליו שיהא נזהר בטומאות שלא יטמא בהן, ובטהרות שלא יטמא אותם. ובמשנתנו לא נמנו שני דברים הללו, מפני שכבר קבל אותם לפני כן, ועיין בס' משנה ראשונה פ"ב מ"ג ד"ה ואינו לוקח.
4-5. המקבל עליו להיות נאמן. בכי"ו ובד נמצא ריוח לפני בבא זו, לסימן שמכאן ואילך היא הלכה חדשה. אבל בכי"ע אין כאן שום ריוח. וברש"י בכורות הנ"ל: ושיאכל חולין בטהרה ושיעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח. ולפ"ז נראה שצ"ל לפנינו: ומקבל8והוי"ו של "ומקבל" נשתבשה להי"א ("המקבל") בהשפעת המשנה, או בהשפעת ההי"א שבסוף המלה "בטהרה". עליו להיות נאמן. וזהו תנאי רביעי של קבלת חבירות.9ועיין בתוספ' רי"ד נדה נ"א סע"א. ובירושלמי (פ"ב ה"ב ובמקבילות): תני הנאמן על הטהרות נאמן על המעשרות. ועיין במשנת בכורות ספ"ד. ובאבות דר"ן פמ"א (הוצ' שכטר עמ' 132) שנינו (לפי כי"ע, וכע"ז גם בהגהת תמת ישרים): כל המקבל עליו ארבעה דברים מקבלים אותו להיות חבר, אינו הולך לבית הקברות, ואינו מגדל בהמה דקה (דעת ר"י במ"ג), ואינו נותן תרומה ומעשר (בתמת ישרים חסרה המלה "ומעשר") לכהן עם הארץ, ואינו עושה טהרות אצל עם הארץ, ואוכל חולין בטהרה. והנה שלשת הדברים האחרונים הם כמו בתוספתא, אבל נוספו עוד שני תנאים; וכנראה שתנא זה לא הכניס גידול בהמה דקה לכלל המניין, מפני שהוא סוג מיוחד לגמרי, עיין במשנתנו פ"ב סמ"ג ובמפרשים שם. אבל עצם המניין ארבעה דברים היה מקובל בחבורה (עיין מנחות פ"ט מ"ב). ועיין להלן ע"ז פ"ג סה"י, בבלי ברכות מ"ז ב' ומ"ש במסורת התוספתא לשו' 4.
5. מעשר את שהוא אוכל וכו'. פיסקא ממשנה ב' פרק ב'.
6. דברי ר' מאיר. במשנה הנ"ל חסרות מלים אלו, וסתם רבי כר' מאיר.
וחכמים או' המתארח וכו'. במשנה: ר' יהודה אומר המתארח וכו'. והר"מ (פ"י מה' מעשר ה"א) פסק כר"מ וסמך על משנתנו ששנתה דעת חכמים של התוספתא בשם יחיד. ועיין כפו"פ רפל"ו עמ' תקי"ז.
7. יהא נאמן עלי. בד: יהא נאמן על. וצ"ל: על[י]. ובכי"ע: על עצמו אינו נאמן, עלי הוא נאמן. ועיין הלשון במשנה. ועיין מ"ש להלן.
אמ' לו מימיהם וכו'. בכי"ע: אמרו לו מימיהם וכו'. וכן בד: אלו (צ"ל: א' לו, עיין להלן פ"ד שו' 55 ובשנו"ס שם) כלומר החכמים אמרו לר"מ. ובכי"ו בטעות: אמ' להם וכו'. ובירושלמי פ"ב ה"ב: תני א"ר יודה מימיהם וכו'. וזה מתאים למשנתנו, שהחכמים של התוספתא הם ר' יהודה.
7-8. מימיהם של בעלי בתים לא נמנעו מלהיות אוכלין זה אצל זה וכו'. תשובת ר' יהודה יכולה להתפרש בשתי פנים. א. שאעפ"י שלא נמנע מלאכול אצל בעה"ב ע"ה, מ"מ לא הפסיד את נאמנותו, שהרי אנו רואים שהעושים כן זהירים לתקן את פירותיהם בתוך בתיהם, ומי שנחשד בדבר אחד לא נחשד על הכל, כמפורש להלן ה"ג. ב. שמכיון שאנו רואים שהעושים כן מתקנים את פירותיהם בתוך בתיהם, הרי מוכח שאף על עצמם לא נחשדו, והם מתקנים מה שהם אוכלים. עיין להלן פ"ג ה"ז, וירושלמי פ"ז ה"א, כ"ו רע"ב.
ובירוש' פ"ב הנ"ל: תני אמר ר' יודה מימיהן של בעלי בתים לא נמנעו להיות מתארחין אצל בעלי בתים חביריהם, אעפ"כ נוהגין היו בפירותיהן מתוקנין לתוך בתיהן. א"ר יונה חבירין אינן חשודין לא לאכול ולא להאכיל (כלומר, תשובת ר' יהודה היא שהמקבל עליו חבירות אינו חשוד אף לאכול, וממילא אם הוא מתארח אצל ע"ה אנו תולים שתיקן מה שהוא אוכל וכמ"ש לעיל). ר' יוסי אומר חבירין חשודין לאכל ואינן חשודין להאכיל (כלומר, ר' יהודה הוכיח ממנהג בע"ב שאעפ"י שהוא נחשד לאכול מ"מ אינו חשוד להאכיל. והרי כל עניין הנאמנות הוא חשש שמא יכשיל אחרים, ואם נחשד לאכול, עדיין לא יצא ידי נאמנותו לאחרים. עיין להלן). מתניתא פליגא על ר' יוסי. אמרו לו על עצמו אינו נאמן. כיצד יהא נאמן על של אחרים (כלומר, לפירוש ר' יוסי בדברי ר' יהודה הרי אין תשובתו מסלקת את טענת החכמים במשנתנו, הואיל ואף ר' יהודה מודה שהוא חשוד לאכול, כיצד נאמן על אחרים, והרי קי"ל (משנת בכורות ספ"ד): כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו).10ואעפ"י שר' יהורה סובר (עיין להלן שו' 10 ומש"ש) שהחשוד על דבר אחד אינו חשוד אלא על אותו דבר בלבד, ברם כאן הרי הוא חשוד על אותו דבר. מיליהון דרבנין מסייעין על ר' יוסי, דא"ר חנינא ר' יסא בשם ר' יוחנן לא אמר ר' יודה אלא בסוף (כלומר, כשכבר הוחזק לנאמן, לא הפסיד את נאמנותו כשהתארח אצל ע"ה) אבל בתחילה (כלומר, כשמקבל עליו בתחילה) אוף ר' יודה מודי (כלומר, שצריך לקבל עליו שלא יתארח אצל ע"ה). אין תימר חבירים אין חשודין לא לוכל ולא להאכיל (כלומר, שר' יהודה הוכיח ממנהג בע"ב שחזקתם מתקנים אף מה שהם אוכלים)? מה בין בתחילה מה בין בסוף. ודוחה הירושלמי: דתני (להלן ה"ה) המקבל עליו להיות נאמן חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו וכו'. כלומר, דווקא מי שהוחזק בחברות אנו תולים שהוא מתקן מה שהוא אוכל, אבל כשבא לקבל חבירות צריך לקבל את הכל, ואם לאו אין מקבלין אותו.