56. גוי שאמ' לישראל תן שמן וכו'. ר"מ פי"ג מה' מעשר הי"ז. ובירושלמי (פ"ג ה"א, כ"ג ע"ב): רופא חבר שהיה מאכיל לחולה וכו', בבני נח אפי' בודאי מותר, משל חולה, אבל משל רופא אסור. והטעם הוא שטבל אסור בהנאה של כילוי (עיין לעיל הט"ו), ואסור לישראל להאכיל טבל לגוי. וכן אסור לאבד את השמן בסיכה.
57. ובדמיי מותר. נראה ששמן על גבי מכה הוא בדווקא, מפני שהגוי חולה ובדמאי מותר אפילו להאכיל לגוי חולה (כמו שמותר להאכיל לאכסניא, עיין במשנה רפ"ג, אבל לישראל ע"ה חולה אסור. עיין בירושלמי שם), ולאו דווקא סיכה, ולא אסר הירושלמי לעיל להאכיל לגוי חולה משל רופא אלא בוודאי. ומה שנקטה התוספתא כאן סיכה הוא משום הרישא, שבוודאי אפילו סיכה אסורה. ועיין להלן תרומות פ"ט הי"ג.
נפל על גבי בשרו וכו'. כלומר ע"ג בשרו של ישראל, ואעפ"י שהמשנה (ספ"א) אוסרת שמן של דמאי בסיכה, מ"מ אם כבר נפל השמן מאליו על גבי בשרו אינו חושש. ומהמשך דברי התוספתא נראה לפרש שהכוונה היא שאם ישראל נתן שמן של דמאי על גבי מכת הגוי, ובשעת הנתינה נפל קצת שמן על גבי בשרו של ישראל משפשף ואינו חושש. אבל עצם הדין אינו משתנה, עיין להלן תרומות פ"י הי"א ומש"ש, ועיין ר"מ פי"ג הנ"ל הי"ח.