42. והזה הטהור על הטמא. בירושלמי (פ"ג ה"ד) מוסיף: טהור אחד מזה על טמא אחד, כלומר לכאורה משמע מן הכתוב שטהור אחד אינו מטהר אלא טמא אחד, אבל האמת היא שטהור אחד מזה אפילו על מאה טמאים, כמפורש במשנת פרה פי"ב מ"ב. ועיין להלן.
42-43. ולא מצאתיו אלא באוצר של יבנה. בד ובכי"ע מוסיף: בלבד. ובירושלמי הנ"ל: עד שלמדתיה מאוצר של יבנה. וחכמים אומרים אפילו כולו גוי29וכ"ה הגירסא במשנת מכשירין פ"ב מ"י בהוצ' לו, קויפמן ועוד. ובחנם הגיהו בירושלמי בהוצ' לונץ. וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי. הדא אמרה שטהור אחד מזה על כמה טמאין. ועיין להלן.
43. שטהור אחד מזה אפי' על מאה טמאים. הדמיון לאוצר של יבנה תמוה מאד, ולא עוד אלא שהברייתא שלנו בסוף מכשירין אינה מעניין הדברים שם כלל. וכבר העיר הר"ש (מכשירין פ"ו סמ"ז): והזה הטהור. דבר תימא מה שייכא מילתא זו הכא. ועיין מה שהאריך בזה הר"ב אשכנזי בשו"ת שלו הנ"ל (לעיל הע' 27).
ולפיכך נ"ל שר' יהושע בן קבוסאי אמר את דבריו באגדה, בדרך מוסר ודרש, שטהור אחד יכול לטהר כמה טמאים (רשעים).30ומליצות כאילו של העברת לשון הלכות לעניין מדות ומוסר מצויות בדברי חז"ל, עיין מ"ש בהירושלמי כפשוטו סוף שבת, עמ' 216, ובהערה שם. ובכל מקום דבר איסור אוסר את כל התערובות, אבל באוצר של יבנה (שהטילו שם רוב כותים, ור"י בן קבוסאי סובר שכותי כגוי לעניין מעשרות והפירות שהוא מוכר הם ודאי מדרבנן) ישראל ("טהור") אחד עושה את כל הפירות שהם ודאי ("מאה טמאים") דמאי.31עיין מ"ש לעיל שו' 35–36 בשם פי' הרא"ש. והשוה לשון הירושלמי שהעתקנו לעיל והסוגייא בירושלמי לעיל שם. והברייתא בסוף מכשירין שייכת באמת לפ"ב מ"י שם, אלא שהמסדר העבירה לסוף המסכת כדי לסיים באגדה ובדבר טוב, ועניינו כסוף מסכת יומא ור"מ סוף ה' מקוואות.