37. באוצר של יחיד. בפי' הרש"ס כאן, נ' ע"א: באוצר יבנה.
אבל באוצר של מלכים הולכין אחר הרוב. כלומר, דוקא באוצר של יחיד שמטילין שם למכירה, וידוע שישראל מטיל שם, הרי הטלת ישראל נעשית הוכיח ואינו מעשר אלא דמאי, אבל באוצר של מלכים, שביד ישראל להמלט בתשלומי טבל בלי הפסד ממון, ויכול לשקול ע"י גוי ולשלם לגוי את מעותיו (עיין להלן פ"ד ה"ו ומש"ש) הולכין אחר הרוב, ואם רוב תושבי הסביבה הם גוים מעשר ודאי (כלומר, מדרבנן, עיין מ"ש לעיל. והרי ר' יוסי סובר שיש קנין לגוי וכו', עיין להלן פ"ה הכ"א ומש"ש).
37-38. אמר ר' יהודה בד"א וכו'. ליתא בכי"ע ובפי' הרש"ס הנ"ל. וכן לא היה בכת"י פ"מ כפי שמוכח שם (פ"ג ה"ד) מדבריו ("והורה ר' יוסי כחכמים"). אבל ישנה בד ובשו"ת רב"א הנ"ל, וקשה להניח שמי שהוא הוסיף ברייתא שלמה, ומסתבר לתלות את החסרון אצלינו ובכי"ע בהשמטה ע"י הדומות. ועיין להלן.
38. אבל אוצ' ישראל וכותין הולכי' אחר הרוב. לכאורה אין לברייתא זו שום מובן, שהרי להלן (פ"ה הכ"א) משוה ר' יהודה בפירוש כותים לגויים, וא"כ מה בין רוב גויים לרוב כותים. אבל דוקא ברייתא זו תפתור לנו את סבת ההבדל בין הבבלי ובין הירושלמי. שכן מוכח מן הירושלמי (פ"ה רה"ט כ"ד ע"ד) שגרסו בברייתא להלן פ"ה: ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון (כמו שהוא לפנינו בתוספתא) אומרים וכו'. אבל בבבלי מנחות (ס"ו ב') גרסו: דברי ר' מאיר ור' יהודה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים וכו', וכן מוכח מתוך הסוגיא עצמה שם (ס"ז ב'), כפי שהוכיחו הראשונים.26עיין ר"ש להלן פ"ה מ"ט, ומ"ש באהצו"י כאן, עמ' 116. וגירסת כי"מ בבבלי שם מבוטלת מעצמה. נמצאנו למדים שנחלקו שני התלמודים בשיטת ר' יהודה: לפי הירושלמי סובר ר' יהודה שכותי כגוי ממש, אבל לפי הבבלי הנ"ל סובר ר' יהודה שהוא כישראל לעניין חיוב מעשרות. ברם מן התוספתא להלן בסמוך אנו רואים שתלמידיו אמרו לר' יהודה שהוא הורה להם אחרת, כלומר שהוא חזר בו. ולפ"ז מסורת הבבלי היא כר' יהודה עד שלא חזר בו, ושיטת הירושלמי בדבריו משחזר בו.
ובבבא זו סבר ר' יהודה שכותי כישראל וחייב במעשרות מדאורייתא, והוא בוודאי אינו מעשר מה שהוא מוכר, ולפיכך אם רובו כותים מעשר וודאי, ואין "הוכח" ישראל מועיל להתיר איסור תורה.
39. אחר שהוריתה לנו וכו'. וכ"ה בכי"ע ובשו"ת ר"ב אשכנזי.27סי' א', ד"ו י"ג ע"ב (אלא ששם בטעות: שהודיתה, וכן בפי' הרש"ס: שהודית). אבל בד: אחרי שהוריתה וכו'. ושמא צ"ל: אחר' וכו', כלומר, אחריך [אנו הולכים רבי,] שהורית לנו וכו'. וכן במכילתא בא פט"ז (סוף עמ' 58): מה דברים היה לכם ביבנה. אמרו לו אחריך רבי. ובמקבילות (בתוספתא, בירושלמי ובבבלי, עיין הערות שם) נאמר במקום "אחריך": תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. וגם כאן אמרו לו דרך כבוד שהורה להם אחרת. והגר"א ז"ל מגיה: אתה שהוריתה וכו'. [עיין ב״ר [עמ׳] 906 [שו׳] 3 ובהערות שם.]
שלפנים מן החומה. וכ"ה בכת"י פ"מ הנ"ל. ובכי"ע: שלפני, וברש"ס הנ"ל: שלפנינו (וחסרות המלים מן החומה). ובד: שלפני מלחמה, וצ"ל: שלפני' מלח[ו]מה. וכנראה ששם היה אוצר של יחיד (בניגוד לאוצר מחוץ לעיר) שהיו ישראל וכותים מטילין לתוכו.
שהוא דמאי. מפני שר' יהודה הורה כשיטתו (להלן פ"ה הכ"א הנ"ל) שכותי דינו כגוי, ולפיכך אפילו רובו כותים ומיעוט ישראל דמאי, וכשיטת החכמים במשנת מכשירין הנ"ל.
40-41. כגון אוצרה של רגב. וכ"ה בשו"ת ר"ב אשכנזי הנ"ל. אבל בד וכי"ע: דנב, וט"ס היא, והנכון כלפנינו, והכוונה לרגב שבעבר הירדן, מקום מפורסם בשמניו המובחרים (עיין מנחות פ"ח מ"ג ותוספתא שם פ"ט ה"ה). ובזמן ינאי המלך היה מקום מבצר.28עיין קדמוניות היהודים ליוסף הכהן סי"ג פט"ו, ה', סי' 398 ואילך. ועיין מ"ש ר"ש קליין במחברתו עבר הירדן היהודי, עמ' 14.
41. חייב לפי חשבון. כנראה שהיו יהודים וכותים מטילין לתוכו מפירות חו"ל ומפירות הארץ. ופירות חו"ל פטורים ממעשרות אפילו מדרבנן, ולפיכך הקלו בהם ועשו אותם כטבל דמאי וחולין שנתערבו (עיין חלה פ"ג מ"ח ואילך), ואינו מפריש דמאי על הכל אלא לפי חשבון.