25. מן החמרת בצור ומן המוגירות בצידן פטור. כלומר, הלוקח תבואה משיירא של חמרים בצור (שהיא קרובה לא"י יותר מצידון), וכן הלוקח מן המגרות, והיינו אוצרות של תבואה, בצידן (שהיא רחוקה מא"י יותר מצור) פטור. ופירש בכפו"פ (פט"ו, עמ' שס"ד): וסתם חמרת מביאה מרחוק, והמגרת אוצרת מקרוב. ולפ"ז ההלכה מובנת, שאין לחשוש בצור שמא מפירות א"י הן, שהרי אינם רגילים להביא פירות בשיירות מא"י לצור, ובוודאי באו חפירות מחו"ל. וכן הלוקח מן האוצר בצידון, שהיא רחוקה מא"י, סתמו מפירות המקום, ופטורין מן הדמאי.
והנה הגירסא בתוספתא בטוחה, שכ"ה בכל הנוסחאות וכ"ה בכפו"פ הנ"ל, ובפי"א שם, עמ' רע"ח-רע"ט. אבל בירושלמי (פ"א ה"ג) גרס בברייתא זו: חייב... פטור. והר"מ (פי"ג מה' מעשר ה"ה ואילך) פסק ע"פ גירסת הירושלמי. וכנראה שט"ס הוא בירושלמי, וצריך להגיה שם כמו שהוא לפנינו בתוספתא. ועיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' פ"ד שהעיר על הסתירה בין הירושלמי והתוספתא, ועל דברי הר"מ. ומכיון שהרב היה בא"י וידע שצידון יותר רחוקה מגבול א"י מאשר צור (והוכיח כן גם ע"פ מקורות התלמוד) הגיה בדברי הר"מ: הלוקח מבעלי אוצר בצידון חייב בדמאי [לא] מפני שהיא קרובה יותר מצור [אלא] שחזקתה שאוצרין מפירות הארץ וכו'.18ועיי"ש ח"ב סי' נ"ב, ובפאת השלחן סי' י"ח ס"ק ו'. אבל לא מצאתי כן בנוסחאות הר"מ שלפנינו (לא בדפוסים ולא בכי"י), וגם לפני בעל כפו"פ הנ"ל היתה הגירסא בר"מ כמו שהיא לפנינו. וצ"ע.
25-26. מן המוגירות בצור ומן החמרת בצידן חייב. וכ"ה בכל הנוסחאות ובכפו"פ הנ"ל. ופירושו כנ"ל, שאוצרות צור הקרובה לא"י חזקתם אוגרים מן הסמוך, ויש לחשוש שמא מפירות א"י הן, וכן הלוקח מן השיירא בצידון, הואיל והשיירא באה ממקום רחוק, חוששים שמא הביאו את הפירות מא"י. ובירושלמי גורס: פטור. וכן פסק הר"מ, עיין מ"ש לעיל.
26-27. מן המוגירות בצור פטור ואין צריך לומר וכו'. וכ"ה בד (אלא ששם חסרה המלה "פטור"), ובכי"ע: מן המוגרות בצידון פטור, וט"ס היא, וצ"ל: בצור. וסובר ר"י בר' יהודה שהולכים אחר מעמדן, וחזקתן ממקום שנמצאים בו באותה שעה. ועיין ירושלמי פ"ב סה"א ובמה"פ שם ד"ח ר' יוחנן.
27. מחמר אחד בצור חייב. וכ"ה בכל הנוסחאות. וכ"ה בירושלמי פ"א ה"ג, בנוסח הר"ש סריליאו. ולפנינו בירושלמי (וכן גם בכי"ר) חסרה המלה "חייב". והר"מ (פי"ג מה' מעשרות ה"ו) גרס שם: פטור. וכבר הראינו לעיל שאין להגיה בתוספתא, והעיקר כלפנינו, ובבא זו מדברי הת"ק היא, ודווקא הלוקח מן החמרת בצור פטור, מפני שחזקתן ממקום רחוק, אבל הלוקח מחמר יחידי מוכח שבאו ממקום קרוב, ולפיכך חוששים שמא מא"י באו.
28. חמרת היורדת לכזיב חייבת מפני שחזקתה מן הגליל. וכ"ה בכפו"פ פי"א, עמ' רע"ג ועמ' רע"ט, ופירושה שראו אותה יורדת מא"י לחו"ל, ולפיכך חייבת. ועיין ירושלמי פ"א ה"ג. וצ"ע.
28-29. הרי היא בחזקתה, פטורה עד שתיודע, וכו'. וכ"ה בכפו"פ, עמ' רע"ג הנ"ל. ובד: הרי היא בחזקות פטורה וכו'. ובכי"ע: הרי היא בחזקתה עד שתיוודע וכו'. ונראה שצ"ל לפנינו: ופטורה וכו'. וכנראה שהחכמים חולקים על הכל, וסוברים שאפילו על גבול א"י אם היא במקום פטור, פטורה, והולכים אחרי מעמדה. עיין בירושלמי פ"ב סה"א, ומ"ש לעיל. ועיין לעיל שו' 9 ומש"ש.