12. חצי קב חטין וכו'. הראשונים הנ"ל וכ"ה בירושלמי הנ"ל בהוצאות שלנו.26אבל בגוף כי"ל ליתא, והושלם בגליון. וכן ליתא בכי"ר, עיין לעיל הערה 25. ופירש הר"ש (ועל פיו בשאר הראשונים) שכאן הרי אין שיעור חלה, לא בחטים לחוד ולא בשעורים לחוד, אפילו בצירוף הכוסמין, וממילא פטורות החטים והשעורים מחלה, שהרי חטים ושעורים אין מצטרפות, ובכל מין ומין אין שעור חלה אפילו בצרוף עם הכוסמין, אבל הכוסמין הרי מצטרפות בין עם החטים ובין עם השעורין, ונמצא שעיסת הכוסמין יש בה ששה רבעים וחייבת בחלה, ולפיכך מפריש ממנה לפי שיעור כל העיסה. ועיין בס' ניר לירושלמי בסוגיין.
14. לתורם תבואה שלא הביאה שליש וכו'. ר' אליעזר בן יעקב סובר כחכמים במשנתנו (פ"ד מ"ד) שהנוטל חלה מן הקב אינה חלה, והוא מסביר שכל זמן שאין בעיסה שיעור חלה דינה כפירות שלא הביאו שליש לעניין תרומה, וכשם שלעניין תרומה אפילו בדיעבד אין תרומתן תרומה,27עיין מ"ש לעיל, עמ' 319, הע' 45. כך לעניין חלה אפילו בדיעבד אין חלתו חלה. ובירושלמי (פ"ד ה"ה): ורבנין מדמין לה לתבואה שלא הביאה שליש וכו'. ועיין מ"ש במהרי"ט אלגזי ה' חלה סי' כ"א, ק"ז ע"א ואילך.
15. וחכמים אומ' לתורם וכו'. בבא זו עד "חזרו לומר" וכו' נשמטה בד, אבל ישנה גם בכי"ע, וחכמים הללו סוברים כר"ע במשנתנו הנ"ל שהמפריש חלה מן הקב חלתו חלה.
15-16. פירות שלא נגמרו מלאכתן שאין תרומתו תרומה. צ"ל: שאין [תרם] תרומתו תרומה.28והסופרים שלא היו רגילים ב"איך שפירושו "אם" השמיטו את המלה תרם. ועיין מ"ש לעיל דמאי פ"ב הע' 46 ולהלן בכורים פ"ב שו' 24. [ומ״ש להלן שבת רפי״ג.] וכן בירושלמי הנ"ל: ר' עקיבה מדמי לה לפירות שלא נגמרו מלאכתן. עבר והפריש מהן תרומה הרי זו תרומה (כמשנת תרומות ספ"א). ועיין בירושלמי כאן פ"ג ה"א ובפירוש הגר"א שם וברידב"ז שם ד"ה ר"י בשם רשב"ל.
16. שהרי הקב הזה מצטרף וכו'. כלומר, מכיוון שהקב הזה ראוי להצטרף עכשיו עם עיסה אחרת, הרי אינו דומה לא לתבואה שלא הביא שליש שאינה ראויה להצטרף, ולא לפירות שלא נגמרו מלאכתם שאינם זקוקים לצרוף, וחסרון גמר מלאכה לחוד, וחסרון צרוף לחוד. וכן הסיקו בירושלמי הנ"ל: חזרו לומר אינן דומין לא לפירות וכו', אלא ר' עקיבה מדמי לה לומר (=לאומר) הרי זו תרומה על הפירות האלו לכשיתלשו ונתלשו. ורבנין מדמין לה לומר הרי זו תרומה על הפירות האילו המחוברין.29כגירסת הריבמ"ץ בס' תרומת חלה של הר"ש אליעזרי, עמ' ל"ה. וכ"ה בר"ש פ"ד מ"ד ובכמה מן הראשונים, עיין אהצו"י, עמ' 147. וכ"ה בנוסח הרש"ס. ולפנינו בטעות: לכשיתלשו. ועיין מ"ש מהרי"ט אלגזי סי' כ"א הנ"ל, ולעיל תרומות פ"ב ה"ז ומ"ש לעיל עמ' 312.
17. ואין בטמא כשיעור. כלומר, כביצה, שהוא השיעור לטמא אחרים,30עיין במשנתנו כאן ספ"ב וטהרות רפ"ב. וממילא אפילו כשהיא נותנת את המים אין הקמח הטמא מטמא את המים ואת שאר הקמח. אבל יש כאן חשש שמא יקח מן הטמא לשם חלה, ונמצא שיאכל הכהן חלה טמאה. וכל המפרשים נדחקו מאד בפירושה.
18. חוץ מן הטמא וכו'. ופירוש הברייתא הוא לפי המנהג להרים את החלה מיד לאחר נתינת המים (כמשנתנו פ"ג מ"א), ולפיכך אם אינו מקדש את הטמא לשם חלה, אין הטמא מצטרף לשאר העיסה להטבל עמה, שהרי הוא מרים את כל השיעור על מנת ליתנו לכהן, והטמא שבחלה לא קדש לשם חלה, ואינו אלא כנותנו במתנה שלא בתורת חלה, ודינו כמחלק את העיסה בצק לאחרים, שאם אין בחלק כשיעור אינו מצטרף עם השאר. וממילא אין הטמא נכלל בתוך החלה, שהרי אמר בפירוש חוץ מן הטמא שבה, ואין הטמא מצטרף לעיסה להטבל עמה, שהרי הוא מפריש ממנה ע"מ ליתנו לכהן, ונמצא שאין הכהן אוכל לא חלה טמאה ולא טבל טמא, אלא חלה טהורה וחולין טמאין שאין בהן כשיעור לטמא את החלה. ומכיוון שאין בכל הטמא כביצה, הרי בהכרח יש בעיסה שהרים לשם חלה31אחד מכ"ד מהמשת רבעים היא ביצה ורבע. ועל שיעור חלה מן התורה, עיין במקורות שצוינו לעיל פ"א סוף שו' 24–25. ועיין להלן הע' 39. יותר מרבע ביצה קמח טהור, אפילו אם נניח שכל הטמא עלה בידו, ומן התורה אין לחלה שיעור, וכל העיסה נפטרת בכל שהוא. ועיין מ"ש להלן על החשש שמא כל הטמא נשאר בעיסה וכל הטהור עלה בידו ונמצא מפריש מן הטהור על הטמא.32ועיין היטב בירושלמי פ"ג ה"א ובפירוש הגר"א שם וברידב"ז שם ד"ה אמר ר' יוסי. ויתבארו אי"ה הדברים במקומם.
19. ואין בטמאות כשיעור. אף כאן פירושו שאין בחטים הטמאות כביצה, עיין מ"ש לעיל. אבל אם יש בהם כביצה הרי יש לחשוש שמא יעלה כל הטמא ביד התורם, וכשהכהן יטחן את החטים ויעשן ככר, תטמא התרומה ע"י החולין הטמאין שלא קדשם לשם תרומה. וכל המפרשים נדחקו מאד בפירושה.
19-20. הרי זו תרומה חוץ מן הטמאות שבהן. כלומר, כשהוא קובע מקום בכרי וקורא להן שם תרומה, הוא אומר הרי זו תרומה על כל החטים חוץ מן הטמאות שבהן, שאינני מקדשן לשם תרומה, והן מצטרפות לטבל שבכרי,33ועיין היטב בירושלמי תרומות פ"א ה"ד וברידב"ז שם ד"ה ר"ח סבר במינו, ובס' ניר שם. וכאן הדברים פשוטים, שאם אמר חוץ מן הטמאות שהן מצטרפות לחטים שבשאר הכרי, והוא תורם אף עליהם. והתרומה פוטרת גם אותן. ונמצא ביד הכהן תרומה טהורה וחולין טמאים שאין בהם כשיעור לטמא את התרומה כשיעשנה ככר.
ואעפ"י שבהכרח הוא מפריש כאן מן הטהור על הטמא, כבר אמרו במשנתנו (תרומות פ"ב מ"א): באמת העיגול של דבילה שנטמא מקצתו, תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו. וכן אגודה של ירק. וכן ערימה. ובירושלמי שם: א"ר חייה בר אדא בערימה של קישואין ודלועין היא מתניתא. ופירושו, שבחטין אין רבותא כלל שהוא מפריש בערימה אחת מן הטהור על הטמא, שהרי אין החטים יכולות לטמא כלל את השאר (משום שאין בכל אחת ואחת כשיעור) ואין כאן חשש שמא יתרום שלא מן המוקף. ומשנתנו מדברת בערימה של קישואין ודילועין שהן מטמאים את הנוגע בהן (שהרי יש בהן כשיעור), מ"מ מותר להפריש מן הטהור על הטמא (הקישואין הטמאין אינן מטמאין אלא את הנוגעין בהן שהם נעשים שניים, אבל השאר טהור, שאין שלישי בטבל הטבול לתרומה), מפני שהן כולן ערימה אחת. ומכל שכן שמותר לעשות כן בהלכה שלנו שכל החטים הן כרי אחד.
20-21. שהיה רבן גמליאל פוטר את עריסיו' וכו'. כ"ה בד, קרי: עריסיות, וכתיב זה רגיל במקורות א"י.34וכ"ה ("בעלי אריסיות") במשנתנו בכורים ספ"א במשנה שבירושלמי, קויפמן, פרמה וקטעים מן הגניזה, וכ"ה בירושלמי שם ספ"א (כמה פעמים). וכן בב"ב פ"י מ"ר בהוצ' קויפמן ולו (לו: ארסיות). וכן להלן מו"ק פ"ב ה"ג: שטרי עריסיות (כי"ו), אריסיות (ד), אורסיות (כי"ל), ארסיות (כי"ע וירושלמי שם פ"ג רה"ד, פ"ב ע"א). ובכי"ו בטעות: את עריסיו. ובכי"ע: את האריסין. ובמשנתנו (פ"ד מ"ז): ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא, ר' אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית, ורבן גמליאל פוטר. ובירושלמי מעשרות (פ"ה סה"ד, נ"א סע"ד) מוכח שרבן גמליאל פטר ממעשרות ומשביעית מפני שלא קנו קרקע, ואין קרקע הגוי בסוריא מתחייבת במעשרות ובשביעית. ובירושלמי כאן פ"ד ה"ז, ס' ע"א, בארו את טעמו של ר"א, ולא בארו את טעמו של ר"ג, וממילא מוכח שהטעם שנתנו בירושלמי מעשרות לר"ג במקומו עומד. ועיין מ"ש לעיל עמ' 315.
ולפיכך נ"ל שהברייתא שלנו מדברת בשביעית גרידא, והכוונה שאעפ"י שר"ג היה פוטר את פירות האריסות בסוריא מקדושת שביעית (עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ד שו' 30–31), מ"מ היה אוסר מלערס מלכתחילה בשביעית (עיין במשנת שביעית פ"ו מ"ב), אבל אם עירס, הפירות פטורים מקדושת שביעית, כמפורש במשנתנו, וכן מוכח להלן. ופירוש כל המפרשים לא נתחוור לי כלל וכלל. ולעיל עמ' 314 ואילך הוכחנו ששיטת התוספתא היא שישראל שקנה שדה בסוריא היא כא"י גמורה, אבל אריס בשדה הגוי פטור מן המעשרות והשביעית, עיין מש"ש.
22. ובלבד שלא יהא הוא מלקט והן אוגדין וכו'. ברור שאף הלכה זו היא לעניין שביעית גרידא, כמפורש לעיל שביעית פ"ד שו' 33–34, עיין מש"ש בפירושה. ופירוש כל המפרשים שפירשו את כל הברייתא לעניין מעשרות תמוה מאד.
25. אלא חלה אחת בלבד. מפני שסוריא כא"י, והעיסה הרי נתחייבה ברשות ישראל, מה שאין כן מעשרות ושביעית שנתחייבה ברשות הגוי, עיין במשנת מעשרות פ"ה מ"ה ומ"ש לעיל בסמוך ומ"ש לעיל עמ' 314 ואילך. ור' לעזר בר' צדוק חולק על משנתנו כאן פ"ד מ"ח.35וכנראה שר"א בר' צדוק סובר שלא גזרו טומאה על אויר סוריא.