22. הלוקח מן הנחתום וכו'. ר"ש דמאי פ"ה מ"א ופי' הרא"ש שם,35בפי שנים נשמטה פיסקא זו ע"י הדומות, והנכון הוא כמו שהביא במלא"ש דמאי פ"ה מ"א. תוספ' יומא ט' א' סד"ה תנן. ועיין מאירי כאן עמ' 11. וכן הובאה הברייתא בירושלמי פ"ד ה"ז, ס' ע"א. וכנראה שאגב ששנינו לעיל שהנחתום מפריש אחד ממ"ח, הובאה ההלכה של הלוקח מן הנחתום.
ומן האשה שעושה למכור בשוק וכו'. וכ"ה בר"ש36בר"ש ד"ח בטעות: מן האיש. ובתוספ' יומא ובירושלמי הנ"ל.
22-23. צריך להפריש חלת דמיי. מפשט לשון התוספתא משמע שבא"י עסיקינן, והחלה עצמה היא דמאי. ועיין בירושלמי ערלה רפ"ב ובמשנתנו כאן פ"ד מ"ו ובר"ש שם.37אבל עיין במהרי"ק וברדב"ז ספ"ז מה' בכורים. ובירושלמי הנ"ל נחלקו בה ר' חנינא ור' מנא (הסוגיא תתבאר אי"ה במקומה), ולדברי ר' מנא מדברת הברייתא בחו"ל, ושם נחשדו ע"ה על החלה, אבל בא"י לא נחשדו ע"ה על החלה, ובסוריא היא מחלוקת ר"ג וחכמים להלן פ"ב ה"ו. וכן ניסח הר"מ בספ"ח מה' בכורים: הלוקח בחו"ל מן הנחתום צריך להפריש חלה מספק, ועל פיו במאירי עמ' 11 הנ"ל, ובדיני חלה להרשב"ץ ספ"ג (תשב"ץ ח"ב סי' רצ"א). ועיין במל"מ פ"ט מה' מעשר סה"ב ומ"ש בס' משנה ראשונה דמאי פ"ה מ"א.
23. מן בעל הבית ומן המתארחין אצלו וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע ובר"ש הנ"ל: מבעל הבית ומתארחין אצלו. ולפ"ז פירושו הלוקח מבעל הבית והלוקח ממי שמתארחין אצלו, כפירוש בעל פ"מ בירושלמי. אבל בתוספ' יומא הנ"ל: מבעל הבית ומתארח אצלו. וכן בפי' הרא"ש הנ"ל: בעל הבית ומתארח אצלו, וכן בירושלמי הנ"ל: מבעל הבית והמתארח (בכי"ר: ומתארח) אצלו אינו צריך להפריש חלת דמאי. ר' יונה וכו' במתארח אצלו לעיסתו38כלומר, ולא בלחם שלקח מהנחתום, כפי' הגר"א. ועיין בבלי ע"ז ל"ט ב'. וכו', והן שראו אותו מגבל אצל אחר. ובדיני חלה להרשב"ץ הנ"ל: ויש מי שאומר שהלוקח מבעל הבית מן הסתם חייב להפריש, אלא אם כן נתארח אצלו, או ראו אותו מגבל אצל אחר לתקן עיסתו. ובר"מ הנ"ל: אבל הלוקח מבעל הבית, ואין צריך לומר המתארח אצלו. ופירש רבינו: הלוקח מבעל הבית, או המתארח אצלו, וזו וא"צ לומר זו קתני. ובהשגות שם פירש: הלוקח מבעל הבית והמתארח אצלו, כלומר, אצל הנחתום.39ופירש כן מפני המשך הירושלמי שהבאנו: במתארח אצלו לעיסתו, כלומר, שעשאה לעצמו, ולא למכירה. ועיין ברדב"ז שם ובירושלמי דמאי פ"ה ה"א, כ"ד ע"ג, ומ"ש לעיל עמ' 211.
ולפ"ז אנו למדים מפשוטה של תוספתא שבעל הבית ע"ה לא נחשד על חלה, אבל הנחתומים והנשים שאופות למכירה נחשדו על חלת דמאי, מפני שבעיסות גדולות המתנה מרובה וההפסד מרובה.
24. לפי שחלת דמיי ניטלת וכו'. בכי"ע חסרה המלה "לפי", ובד חסר "לפי שחלת דמיי". ולפי גירסת ד הדברים מתבארים כפשוטם, וצריך להפסיק אחרי "אין צריך להפריש". ואח"כ מתחיל עניין חדש: חלת דמיי ניטלת וכו', שהרי חלת דמאי היא טמאה (עיין בירושלמי דמאי פ"ה ה"א ובבאור הגר"א שם), וחלה טמאה ניטלת אחת ממ"ח כמבואר במשנתנו פ"ב מ"ז (ועיין במשל"מ פ"ט מה' מעשר סה"ב). ומסתבר שהוא הדין בכל מקום שמפריש מספק (עיין במשנתנו פ"ג מ"ו ובירושלמי שם). ושמא גי' כי"ע "שחלת דמאי ניטלת" היא באשגרה ממשנתנו פ"ד מ"ו, וצ"ל: חלת דמאי, ועיין במבוא לנוסח המשנה להרי"ן אפשטין עמ' 653.
24-25. אפי' לא עלה בידו וכו'. כנראה שהכוונה למפריש חלת דמאי. ובספרי שלח פי' ק"י, עמ' 115: ניטמאת עיסתה שוגגת וכו', ר' שמעון בן יוחי אומר אפילו לא עלה בידו אלא אחד מששים יצא. ובלבד שלא יתכוין. וכבר אמרנו לעיל שכל חלת דמאי היא טמאה. ולפ"ז משוה ר"ש חלה טמאה לתרומה טמאה, ובתרומה טמאה מפריש לכתחילה אחד מששים (עיין לעיל תרומות פ"ה ה"ז), ובחלה טמאה אם עלה בידו אחד מששים יצא. ומסתבר שר"ש אמר כן בכל המפרישים אחד מארבעים ושמנה. ועיין גנזי שכטר ח"ב עמ' 58 (אוה"ג פסחים, התשובות, עמ' 62), ומ"ש הר"ל גינצבורג בגנזי שכטר שם עמ' 45. ועיין מ"ש להלן פ"ב שו' 18.