15. ר' יהודה או' עיסת כלבים וכו'. במשנתנו (פ"א מ"ח): עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה וכו', אם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה וכו'. ובספרי זוטא שלח (עמ' 248): עריסותיכם. שלכם חייבת, של חיה אינה חייבת. מכאן אמרו עיסת הכלבים שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה וכו' וחייב עליה משום חמץ ונקחת בכסף מעשר וכו'. ומכאן שאם גלגל עיסה לכלבים גרידא אפילו לעשותה פת כדרכה פטורה מן החלה, אבל אם חשב שיאכלו גם הרועים ממנה חייבת, וכן היא דעת ר' חייא הגדול בירושלמי (פ"א ה"ט, נ"ח ע"א). וכן נראה מסתימת לשון הר"מ בפ"ו מה' בכורים ה"ח, ועיין במהרי"ק שם.27ברדב"ז שם העיר על לשון הר"מ בפיה"מ שכתב: עיסת הכלבים הוא שלשין אותה במורסנה ודומה לו. ברם ברור שאף ר' חייא לא אמר שהאופה עיסה רגילה לכלבים דינה כעיסת כלבים אלא לעניין חלה גרידא, אבל פשיטא שמברכין עליה וכו' אם אח"כ אכל ממנה, ולא פטר אלא מחלה בלבד, הואיל ולא נתחייבה בשעת לישה ואפייה. והר"מ בפירושו הרי פירש את כל המשנה (שמזכירה ברכה ולקיחה בכסף מע"ש), ולפיכך אמר שעיסת הכלבים הוא שערב בה מורסן הרבה שאינה ראויה לאדם אלא ע"י הדחק. ועיין בחי' רבנו חיים הלוי פ"ו מה' חו"מ ה"ה. ועיין מ"ש להלן.
מעצמה נכרת עשאה ככרין וכו'. וכ"ה בד. בכן מעתיקים בשם התוספתא בפי' חלה להרשב"א, ב' ע"ב, ובמאירי חלה עמ' 12 (ככרים). ובכי"ע: עשאה כעכין וכו'. ובמאירי פסחים ל"ז א' (48 ע"ב): וכמו שאמרו בתוספתא ובתלמוד המערב בעיסת הכלבים שאם עשאה כעבין חייבת. ועיין בגירסת הראבי"ה שנעתיק להלן. ובבבלי ברכות (ל"ז סע"ב): תני ר' חייא לחם העשוי לכותח28כלומר, שאפה אותו ע"מ לשוחקו ולעשותו ממנו כותח, כפירוש הר"ח (אוה"ג שם III, עמ' 45), ועיין פסחים מ"ב א', ברש"י ובר"ח שם. פטור מן החלה. והא תניא חייב בחלה? התם כדקתני טעמא, ר' יהודה אומר מעשיה מוכיחין עליה. עשאה כעכין29עיין ערוך ערך כעך, ובתשה"ג גיאוניקה הוצ' הר"ל גינצבורג, עמ' 341, בתשה"ג ליק סי' מ"ב ובמאסף "הגרן" ח"ו, עמ' 51. וכעכא בסורית פירושה עוגה דקה. ועיין בבלי פסחים מ"ח ב' ובאוה"ג שם II, עמ' 147, ובירושלמי חלה פ"ב ה"ה, נ"ח ע"ג. חייבין. כלמודין (פירש"י כנסרים בעלמא, ועיין ערוך ערך למד ג'), פטורים. ועיין בדיני חלה להרשב"ץ פ"ג (תשב"ץ ח"ב סי' רצ"א). ובמכילתא דרשב"י י"ב, ט"ז, עמ' 17: לימודין לכלבים (לעניין יו"ט).
ובראבי"ה סי' תכ"ב (ח"ב עמ' 52): ותו ר' יהודה לא קאי [א]כותח. וכך היא שנויה במסכת חלה בתוספתא, ר' יהודה אומר עיסת כלבים מעצמה ניכרת, עשאה בעבין (בכי"א: בעכין) חייבת, כלימודין פטורה וכו', והכי פירושא וכו' דחילוק יש בעניין חלה, כדקתני ומפליג ר' יהודה בין בעבין ללימודין בעיסת כלבים, הכי נמי איכא לפלוגי בין כותח לכותח. ומיהו מצאתי שפירש גאון עשאה בעבין, גריסות גדולות, כל אחד עשויה כמין כיפה, ועדיין הערביים קורין אותה כעך. ובירושלמי כאן (פ"א ה"ט, נ"ח ע"א): אי זהו עיסת כלבים וכו'? ר' יוחנן אמר כל שעשאה כעכין. ותני כן עשאן כעכין חייבת, עשאה לימודין פטורה. ובקטע מן הגניזה (נתפרסם בתרביץ ש"ג עמ' 128): עשאה ביכואין וכו' (ועיין בהערות שם).
16. כהן ששייר קמח בעסק עסתו וכו'. ר"ש פ"ג מ"א,30והובא בר"ן קידושין פ"ג סי' תרנ"א ובפי' הרש"ס כאן, נ"ב ע"ב. פיסקי חלה להרשב"א סוף שער ב', י"ג ע"ב, מאירי חלה עמ' 27, רא"ש פ"ג מ"א ובה' חלה שלו סוף סי' ה'. ובכולם: קמח לעיסתו וכו', לעיסתה (וכנראה שכולם העתיקו ע"פ הר"ש). והנכון כלפנינו, עיין מ"ש בפירוש הקצר.
ובמשנתנו (פ"ג מ"א): כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה, ובלבד שלא יהא31נו"א: שיהא, עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ו שו' 42–43. שם חמשה רבעי קמח. ואמרו עליה בירושלמי (סה"א): א"ר מתנייה32כגי' כי"ר, כי"ס, הר"ש והרשב"א, עיין אהצו"י, עמ' 135. מתניתא קודם עד שלא למדו את הכהנות. ולעיל שם מפרש: מה למדו את הכהונות? הרי זה חלה על העיסה הזאת, ועל שאור המתערב בה, ועל הקמח שנשתייר בה וכו'. ודייק הר"ש מן התוספתא שהכוונה לקמח שמתערב בתוך העיסה, והוא נעשה אח"כ עיסה, והתנור מצרף אותו לחמשת רבעים. ומפני טעם זה לימדו את הכהנות להתנות מקודם על הקמח וכו'. והר"מ (פ"ח מה' בכורים ה"ב) פסק ע"פ הירושלמי.
17. הקרץ והשאור וכו'. וכ"ה בכי"ע ובראשונים הנ"ל. ובמאירי הנ"ל: והקמח והשאור והקרץ, פי' פתיתי עיסה שאינן מודבקין בעיסה וכו'. ועיין מ"ש להלן הערה 53. וכן בירושלמי הנ"ל: ועל הקרץ שניתן תחתיה. אבל בד: הקמח והשאור מצטרפין וכו'. ומדברי המאירי הנ"ל נראה שגם בתוספתא שלו היתה הגירסא כגי' ד, אלא שהוסיפו שם "והקרץ".33נדידה ממקום למקום הוא סימן מובהק להוספה. וכן לא העתיק הר"מ מלה זו מן הירושלמי בפיה"מ פ"ג מ"א ובה' בכורים הנ"ל, עיי"ש בכ"מ.
18. אמ' ר' יהודה מפני מה אמרו וכו'. ירושלמי פ"ב ה"ז, נ"ח ע"ד, ועיין ספרי שלח פי' ק"י עמ' 115. ור' יהודה מבאר את משנתנו פ"ב מ"ז.
18-19. בעל הבית אחד מעשרים וארבע מפני שעינו יפה וכו'. בירושלמי הנ"ל: אלא שהנחתום עינו יפה בעיסתו ובעל הבית רעה בעיסתו. ובריבמ"ץ (נדפס מכת"י במשנת חלה, הוצ' הר"ש אליעזרי עמ' י"ט) גורס שם להפך: מפני מה אמרו בעל הבית אחד מכ"ד, מפני שעינו יפה בעיסתו וכו', וכן גרסו הר"ש ועוד, עיין אהצו"י עמ' 128. ברם דרך הר"ש וסייעתו להעתיק ע"פ הריבמ"ץ, והריבמ"ץ היה נוהג לתקן הנוסחאות (עיין מ"ש במבואי לתס"ר ח"ד עמ' כ' ואילך), הרי לא יצאנו מידי ספק.
ובספרי הנ"ל: לפי שהאיש עינו יפה והאשה עינה רעה, וכשתפחות לא תפחות מארבעים ושמונה, ועיין בפסז"ו שם קי"א ע"א (ד"ו, מ"ט רע"ד). והדברים מתבארים ע"פ פיה"מ להר"מ כאן (פ"ב מ"ז): ועוד נתנו טעם אחר מפני מה נתנו שעור לבעל הבית חלק מעשרים וארבעה, לפי שעניין הוצאת החלה הוא נתון לאשה והאשה עינה רעה, וכשמטריחין אותה להוציא חלק מעשרים וארבעה, ולוואי שתוציא חלק מארבעים ושמנה. ועיין גם במאירי חלה עמ' 25, ובכפו"פ פט"ו עמ' ש"ס. ומכאן שאין להגיה בירושלמי, והמסורות חולקות.34ועיין במהרי"ק פ"ה מה' בכורים ה"ב. ולפלא שלא העיר על פיה"מ להר"מ כדרכו בכ"מ. ועיין מ"ש לעיל עמ' 235 ד"ה ובעטור.
20. אלא בעל הבית עיסתו מעוטה וכו'. בירושלמי הנ"ל: וחכמים אומרים לא משם הוא זה, ולא מטעם זה, אלא ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן (במדבר י"ח, כ"ח), עשה שינתנו לכהן בכהונתו, אלא שהנחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן, ובעל הבית עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' בכורים ה"ב, ועיין גם בפיה"מ ובכפו"פ הנ"ל.
ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' ר"א מ"ש על פיה"מ להר"מ שם. ועיין באוה"ג פסחים, התשובות, עמ' 59 ועמ' 64. ועיין בגנזי שכטר ח"ב עמ' 58 ומ"ש הר"ל גינצבורג שם עמ' 45.
ורבינו תם (ס' הישר סי' קע"ד, י"ט סע"ב, ועיין רמב"ן שבת ט"ו רע"א) הסביר בזה את מחלוקת שמאי והלל (עדיות פ"א מ"ב), והיינו ששמאי הולך אחרי רוב העולם שהם בעלי בתים, ובפחות מקב (שהוא כ"ד ביצים) אין באחד מכ"ד שבו כביצה שהוא שיעור אוכלין, ואין כאן נתינה לכהן, ולפיכך חיוב חלה הוא לכל הפחות בקב. והלל הולך אחרי הנחתומין שהן מפרישין אחת ממ"ח, ולפיכך הוא אומר מקביים לחלה. וכן פירש ר' יוסף בכור שור (תלמידו של ר"ת) בפירושו על התורה במדבר ט"ו, י"ד, הוצ' ניימאנן, ברעסלויא תר"ס, עמ' 35. ועיין בתוספ' רי"ד שבת ט"ו א' ד"ה שמאי. ובפיוטי יניי (מדור המסופקים) עמ' שפ"ח: חלה מעיסתה אחד מעשרים וארבע כמצב משמרות הכהנים עשרים וארבע.