מפשיט בו חבור וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע (ובד"ח בטה"ד: מפסיד). והברייתא רומזת למשנת חולין (פ"ט מ"ג): המפשיט בבהמה ובחיה וכו', לשטיח כדי אחיזה וכו' (ח"ד).
3. ונוהג בו גיד הנשה וכו'. להלן חולין רפ"ז. ובמשנה שם (רפ"ז): ונוהג בבהמה ובחיה.
3-4. הריני נזיר שזה חיה ובהמה וכו'. במשנתנו (פ"ב מי"א): כיצד אינו שוה לא לחיה ולא לבהמה וכו', אם אמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה2כ"ה "שזה חיה או בהמה" (או: חיה ובהמה) בכל הדפוסים הישנים, וכ"ה בכל כתה"י שבדקתי (לרבות שלשה קטעים מן הגניזה). היחיד הוא הריבמ"ץ שמעתיק: הריני נזיר שאין זה חיה ובהמה וכו'. וכנראה שזו היא הגהת רבינו בעצמו, עיין מ"ש במבוא לתס"ר ח"ד, עמ' כ'. וכו'. ולכאורה נראה שהמשנה סותרת את התוספתא, שהרי כאן אנו שונים דוגמא זו בין הדברים שכוי שוה לחיה ולבהמה. ברם במשנת נזיר ספ"ה שנינו: ראה את הכוי ואמר הריני נזיר שזה היה, הריני נזיר שאין זה היה, הריני נזיר שזה בהמה. הריני נזיר שאין זה בהמה. הריני נזיר שזה חיה ובהמה. הריני נזיר שאין זה היה ובהמה וכו', כולם נזירים. והנה אות היחס "ש" בשבועה ובנדר כוללת שני מובנים. מובן חיובי, כדוגמת "אקפח את בני שזו הלכה מקופחת" שפירושו אקפח את בני אם אין זו אמת שהלכה זו מקופחת,3עיין במשנת אהלות רפט"ז ובדוגמאות שהביא הר"ש שם. ויש להוסיף עליהן כהנה וכהנה. ואם אין ההלכה מקופחת נמצא מקפח את בניו (עיין בבלי ב"מ פ"ה א'). ולפיכך אם אדם טען שכוי הוא חיה או בהמה, ואמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה (כלומר, אם אין זו אמת שהוא חיה או בהמה), הרי הוא נזיר מפני שכוי אינו חיה (או בהמה). ונמצא שבמובן זה אנו דנים את הכוי שאינו חיה או בהמה, כדין משנתנו.
ברם מלת היחס "ש" בשבועה או בנדר כולל גם מובן של תנאי "אם". כן, לדוגמא, במשנת גיטין פ"ד מ"ז (ד' נפולי, משנה שבירושלמי): באחד שאמר לאשתו קונם שאיני מגרשך וכו'. ובבבלי שם (מ"ו רע"ב) פירשו: באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך.4וע"פ פירוש זה הגיהו גם בנוסחאות המשניות. ובבבלי לעיל שם: קונם אם איני מגרשך. ועיין במבוא לנוה"מ להרי"ן אפשטין, עמ' 500 ואילך. ולפיכך אם אדם טען שכוי אינו חיה (או אינו בהמה), ואמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה, כלומר, אם כוי הוא חיה או בהמה (שלא כדברי) הריני מקבל עלי נזירות, הרי הוא נזיר, מפני שאנו דנים את הכוי שהוא חיה או בהמה, והוא נזיר. ונמצאנו אומרים שכוי שוה לחיה ולבהמה, כדין התוספתא. ולפ"ז אין סתירה מן המשנה והתוספתא, אלא שבמשנתנו הכוונה שאדם טען שכוי הוא חיה או בהמה, וחיזק את דבריו בקבלת נזירות שזהו חיה או בהמה, הרי הוא נזיר, מפני שהוא שקר, ובאמת אינו חיה או בהמה. ובתוספתא מדברים שאדם טען שאינו חיה או בהמה, וקבל נזירות שזהו חיה (כלומר, אם זהו חיה וכו'), הרי הוא נזיר, מפני שלא כיוון כהוגן, וכוי הוא חיה או בהמה.5והמשנה והתוספתא לא נכנסו כאן להלכה אם נתקיימו דבריו, או כוונתו, עיין במשנת נזיר פ"ה מ"ה ומ"ו, ובירושלמי שם ובבבלי שם ל"ב ב' ובמקבילות שבתוספתא שם. ויתבארו אי"ה הדברים במקומם, ועיין לפ"ש בדברי הרצ"מ פיניליש, דרכה של תורה, עמ' 91 ואילך, ומ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 332 ואילך. וכעין זה אף להלן שו' 39, עיין מש"ש.
ונ"ל שלעניין זה כיוון הירושלמי בנזיר למשנתנו הנ"ל שאמרו שם (פ"ה ה"ו, נ"ד ע"ב): לשון הפוך6במקבילה בנזיר שם פ"ב ה"ב, נ"א סע"ד: לשון הפר הוא, וצ"ל: לשון הפך וכו'. הוא, דלא [מלא]7מלה זו חסרה לפנינו בירושלמי שם, אבל ישנה במקבילה הנ"ל, ושם: "מלח". קברת ברה. ונ"ל בפירושו שהכוונה היא לאות היחס "ש", שהיא לשון מתהפכת,8כלומר, משתמעת לשתי פנים, כירושלמי מעשרות פ"ג ה"י, נ"א ע"א: "היא הפכה והיא מהפכה, לא שמעינן מינה כלום", כלומר, האגדה היא מתהפכת לכמה פנים, ועל פיה אפשר לדרוש את הכתוב בכוונה אחת והיפוכה, עיי"ש. ואם אשה נשבעה: "ההיא איתתא קברת ברה דלא אשכחת דינרייא" בין שפירושו "דלא" (שלא) בין שפירושו "מלא" (אם לא) היא קוברת את בנה. וזהו פתגם עממי. וכן מסופר בוי"ר (פ"ו, ג', הוצ' מרגליות עמ' קל"ד) באשה שנשבעה: קברת ברה דאשכחתינון (כגי' כתהי"י שם), וקברתיה וכו'.9כלומר, היא נשבעה "קברת ברה" שמצאה ("אם מצאה") אותם (את הדינרים), וקברה אותו. והדין דברייתא אמרין בין זכאי בין חייב למומי (לשבועה) לא תיעול. והכוונה שבשבועה אדם נענש בין על דבורו ובין על כוונתו, ואם לשונו משתמעת לשני פנים נמצא שנשבע לשקר.10בבבלי גיטין ל"ה א' אמרו: מאי טעמא איענשה? דאישתרשי לה מקום דינר. אבל לפי סיגנון הספור בוי"ר ובירושלמי שבועות (פ"ו ה"ו, ל"ז סע"א) ובפסיקתא רבתי (פכ"ב, הוצ' רמא"ש, קי"ג ע"ב) אי אפשר לפרש כן, ואמרו שם בפירוש שאפילו הנשבע על האמת נענש, והטעם הוא, מפני שאי אפשר לדייק בלשון. ולפ"ז אף בקבלת נזירות "שזהו" הוא לשון מתהפכת, ופירושו "דהוא" וגם "אם הוא", ולפעמים מתקיימים דבריו אבל לא כוונתו, ולפעמים להפך.11ולשיטת ב"ש שם הוא נזיר בכל אופן, ולשיטת ב"ה אינו נזיר אלא מי שנתקיימו דבריו ולא נתקיימה כוונתו, ויתבארו אי"ה הדברים במקומם. ולפירוש המשנה והתוספתא כאן אין הבדל. [ועיין במשנת סנהדרין פ״א סמ״א, ובמשנה שבירושלמי, קויפמן, פרמה, וירושלמי כתובות פ״ד, כ״ח ע״ג חסרה המלה ״מפני״ ומשום כך המחלוקת בבבלי סנהדרין ח׳ א׳.]
4. ר' יוסה בי ר' יהודה אומ' כוי וכו'. בד ובכי"ע: ר' יוסי אומ' כוי וכו'. וכ"ה בבבלי חולין פ' א'. ועיין להלן שו' 40–41.
4-5. כוי בריה לעצמו ולא יכלו וכו'. כלומר, אינו כלאים מבהמה וחיה, עיין בבבלי הנ"ל, ובירושלמי כאן פ"ב ה"ז, ס"ה ע"ב. ועיין תוספ' יומא ע"ד א', חולין פ' א' וכריתות כ"א א' ד"ה כוי, ובשטמ"ק שם אות ז', ומ"ש להלן שו' 42.