66-67. המקבל שדה מחבירו לא יהא נייר חצייה וזורע חציה, ולא זורעה שני מינין. לפי גירסתינו הפירוש פשוט, ואסור לו לאריס לשנות ממנהג בעל הבית, כמו שכתב בחי' הרמב"ן ק"ט רע"א. אבל בד ובכי"ע גורס החוכר שדה וכו', וכן משמע קצת גם להלן: החוכר הימנו שתי שדות וכו'. וכבר קבענו את הכלל בשעה שכי"ע מסכים עם ד, או כי"ו, יש רגלים לחשוב שזו היא הגירסא הנכונה. וכנראה שבעל השדה יכול למחות בידו, מפני שמנהגו היה לנייר את כולה ולזרוע את כולה, והוא סובר ששיטה זו עדיפה על החצאים, ולפיכך יכול למחות בידו.
ואשר לזריעת שני מינים, אפשר שהכוונה היא שהוא זורע חצייה מין אחד וחצייה מין אחר, ובשנה הבאה הוא מחליף אותן, עיין בתוספות ק"ז א', ד"ה האי, ובפי' הראב"ד בשטמ"ק שם.
67. החוכר הימנו שתי שדות, נייר אחת וכו'. כלומר, ואין כאן נר חצייה וזורע חצייה, מפני שלפנינו שדות מיוחדות, ובכל אחת יכול לזרוע מין אחד.
68. החוכר עיר מחבירו נאר חציה וכו'. וכ"ה ("עיר") גם בד ובכי"ע, וקשה להגיה נגד כל הנוסחאות. ונראה שהכוונה כפשוטה שחכר עיר של יחיד מחבירו (כב"ב פ"ד מ"ז). ועיין בתוספתא ב"ב פ"ג ה"ה ובירושלמי שם פ"ד ה"ד, י"ד ע"ג. ואעפ"י שאם מכר את העיר לא מכר את הכפרים, אבל רואים משם שגם הכפרים שבתחום היו שייכים ליחיד, ואם הזכיר בפירוש את הכפרים הרי הם מכורים, ומכל שכן השדות שמסביב לעיר47אינו עניין לבית השלחין שבתוך העיר שבמשנתנו הנ"ל (בפנים). והתוספתא כאן מלמדת שאם חכר עיר מחבירו (וכל שדותיה) אין כל ההגבלות הנ"ל קיימות אצלו.