1. השוכר שדה מחבירו והיה בה תבואה לקצור וכו'. וכן שנינו לעיל כתובות, פ"ח ה"ו, עמ' 85: המקבל שדה מחבירו, והיא בית השלחין, או בית האילן, אם יש שם מחוברין לקרקע, שמין לו. והפירוש בשתיהן שוה, והיינו שאם שכר את השדה בסכום ידוע, והיתה בה תבואה לקצור, ועדיין היא צריכה לקרקע, אין השוכר רשאי לומר, טול את התבואה כמו שהיא והאכילה לבהמתך, אלא נוטל אח"כ את התבואה ושמין אותה, ואח"כ שמין לו את חלקו בעודף התבואה ומשלם את ההבדל לבעליה, כעין שפירש בח"ד כאן. עיין מ"ש לעיל ח"ו, עמ' 321.
2. תבואה קצורה, ענבים בצורות וכו'. וקצורה לאו דווקא, אלא ה"ה אף בעומדת לקצור כמ"ש בח"ד כאן.
3. הניחה ויצא, והיה בו תבואה לקצור, ענבים לבצור וכו'. וכן לעיל כתובות פ"ח ה"ז, עמ' 85 (בכי"ע): המקבל שדה מחבירו והגיע זמנו לצאת, אם יש שם מחוברין לקרקע שמין לו. וכן בבבלי ק"ט א': מיתיבי המקבל שדה מחבירו והגיע זמנו לצאת שמין לו. והעמידוה בירקא וסילקא שנגמרו, אלא שעדיין לא הגיע יום השוק, ויפסידו אם יעקור אותם עכשיו, עיי"ש. ובחי' הרמב"ן שם הביא את התוספתא כאן כגירסתינו, ופירש שלפיכך העמידוה בירקי וסילקא, ולא בפירות שצריכים לקרקע כבתוספתא כאן,1כפי שמוכח בסיפא, שאמרו: כיצד שמין לו וכו', ואם היו פירות גמורים, הרי אין כאן הבדל בשומא בין שכיר לקבלן. משום שהלשון "שמין לו" סתם בבבלי היה משמע לו לרבינו ששמין אותן כמו שהם. ובחי' הרשב"א שהביא בשטמ"ק שם חלק עליו.
ובר"מ פ"ח מה' שכירות ה"י: הגיע זמנו להסתלק מן השדה, והיו שם זרעים שעדיין לא הגיעו להמכר, או שנגמרו ולא הגיע יום השוק למכרן, שמין אותן ונוטל מבעל הקרקע, ופסק רבינו ע"פ התוספתא וע"פ הבבלי. ועיין שם במ"מ שהביא את חי' הרמב"ן הנ"ל.
4-5. אם היה שכיר, נותנין לו לפי שכירותו, קבלן, לפי קבלנותו. מכאן דייק הרמב"ן שמדברים בפירות שעדיין צריכין לקרקע. ולעיל כתובות הנ"ל: וכולן שמין להן כאריס, כלומר כהלכה שלפנינו כאן, עיין מ"ש שם, עמ' 322.