121. היו בו חלונות, אינו רשיי שלא לפתוח וכו'. במשנתנו בסוף פירקין: לא יפחות לו מן החלונות ולא יוסיף עליהן אלא מדעת שניהן. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
122. לא היו בו חלונות, אינו רשיי לפתוח בו חלונות. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: לא היו בו חלונות רשאי לפתוח בו חלונות. וכ"ה באו"ז ובהגהות אשרי הנ"ל. ועיין במשנתנו שהעתקנו לעיל בסמוך. וכנראה שגירסת ד וכי"ו נכונה. אבל יתכן שהברייתא סוברת שאין דרכו של בית להיות בלי חלונות, ואין שבחו אלא לעניין נגעים, ומותר לו למשכיר לשבח את שנראה לעין. ואינו דומה למ"ש לעיל ד"ה היה מקורה.
122-123. אימתי, בזמן ששכרו לזמן מרובה, אבל שכרו ממנו לזמן ממועט, או' לו הרי שלך לפניך. וכ"ה באו"ז ובהגהות אשרי הנ"ל. ולא נתבאר מהו זמן מרובה לעניינינו. ומסתבר שזמן מרובה הוא לשנים עשר חודש ויותר, כדין המשכיר בית בכרכים, עיין במשנתנו פ"ח מ"ו, וכדוגמא שתפסו לעיל, שורה 116, והשוכר בית לזמן ממועט אינו עולה לא על דעת המשכיר ולא על דעת השוכר שהבית יפול בתוך זמן קצר,46מפולות לא שכיחי, עיין בבלי יבמות ל"א א'. ולפיכך דינו כאומר לו בית זה, ולא התחייב להעמיד לו בית אחר, ואומר לו הרי שלך לפניך, וכמו שאמרו בירושלמי פ"ו ה"ג, י"א ע"א, במשכיר לו חמור זו ומתה: יכול המשכיר לומר לו בזו רציתה הרי היא לפניך,47עיין מ"ש לעיל פ"ז סה"ח ובהערה 26 שם. ואם עדיין יכול לגור שם ע"י הדחק בוודאי שיכול לומר לו הרי שלך לפניך, עיין בתוספות הרא"ש בשטמ"ק ערכין כ' סע"ב. ולפ"ז בשכר לזמן מרובה אין הבדל בין אם נפל הבית בתחילת שכירותו, או בסופה, ואף בסופה חייב לשכור לו בית, או לבנות, ואם אין זמן לבנייה עד סוף ימי שכירותו ישלם לו. והעיקר כאן הוא בשיעור זמן השכירות בשעתה.