26. שכרו לנכש, וגמר את שדהו וכו'. כלומר, אינו יכול לומר לו, הרי התניתי אתך שתגמור את מלאכת השדה, ושתי גפנים אילו ראית שהן זקוקות לעידור,18עיין בבלי ב"ב ס"ט ב' וברשב"ם שם, ד"ה ואע"ג דכי לא כתב ליה הכי קני. וכן להפך. ואעפ"י שעידור עבודה יותר קשה מניכוש (כלהלן סה"ו, שורה 35), מ"מ סלקא דעתך אמינא שיכול לומר לו הרי ראית את צרכי השדה, ודינו כאילו התנה.
27-28. גמר בחרישו בחצות היום, [לא יאמר לו בוא וחרוש בשדה אחרת, שאמר לו פרנס לו מלאכה מתוך שלך וכו'. כ"ה ("וחרוש") בד. ובכי"ע בטעות: בוא ונכש. ובכי"ו יש כאן השמטה ע"י הדומות, והשלמתי ע"פ ד, וכעין זה גם בכי"ע. וכן בחי' הרמב"ן ע"ו ב': ונותן להם שכרן משלם, בשאינן מוציאין להשכיר, אבל יכולין להשכיר עצמן נותן להם כפי מה שעשו, ותניא בתוס' שכרו לחרוש וגמר את חרישו בחצי היום, לא יאמר לו בא וחרוש (כגי' ד) בשדה אחרת, שיאמר לו פרנס לי מלאכה מתוך שלך, או תן לי שכרי במה שעשיתי וכו'. ולתוספתא זו כיוון בס' הזכות להרמב"ן גיטין רפ"ז (ד' ליוורנו מ"ח סע"ב): ואי מוצאין להשכיר עצמן אינו נותן להם אלא כמה שעשו, וכן מפורש בתוספתא. ובחי' הר"ן ע"ו ב', ד"ה נותן: וה"נ תניא בתוספתא השוכר את הפועל וגמר חרישו בחצי יום, והראה לו בשל חבירו (כלומר, בעה"ב אמר לו בוא וחרוש בשדה אחר) יכול לומר לו, או תן לי מלאכה בשלך, או פרע לי כמה שעשיתי, אלמא אפי' התחיל במלאכה כל שהוא מראה מלאכה בשל חבירו, אינו יכול לתובעו אלא כמה שעשה. וכלשון זו גם בנ"י פ"ו סי' תס"ו, והביאו בבאורי הגר"א סי' של"ג אות ו'.
ובמכילתא משפטים פ"א, עמ' 248 הנ"ל: כשכיר כתושב (ויקרא כ"ה, מ') מה שכיר אי את רשאי לשנותו מאומנתו (כלומר ההלכה שלעיל, ד"ה השוכר, עיין מש"ש) וכו', מכאן אמרו לא יושיבנו רבו באומנות שהיא משמשת לרבים וכו'. ואין ספק שצדק הרח"ש הורוביץ שהכוונה לסוף הפסוק הנ"ל: עמך. מכאן אמרו וכו'. וכן במכילתא דרשב"י שם: יע[בוד] (כלומר, יעבוד עמך) שלא ימסור אומנותו לרבים שאם [היה בלן] לרבים וכו'. והכוונה שלא ימסור מלאכתו של העבד לרבים, שאם היה רבו בלן לרבים וכו', לא ימסור את עבודתו לרבים, משום שהוא משועבד לו ולא לאחרים. ועיין הלשון בתו"כ בהר פ"ז ה"ג, ק"ט ע"ד, בפי' רבינו הלל ובק"א שם, ועיין בפסיקתא זוטרתי שם, אבל העיקר כפירוש הגר"א בתו"כ שם. והוא הדין בשכיר שהוקשה לעבד, ואף הוא לא נשתעבד אלא לבה"ב, ואינו יכול להעביר עבודתו לאחרים.
31. וכן הוא שגמר חרישו בחצי היום וכו'. חי' הרמב"ן הנ"ל. ומדברים שהראה לפועל את השדה, והפועל הוא שטעה וחשב שיש בה מלאכת יום שלם, ולא התנה אתו כלום (עיין להלן בסיפא). ועיין חו"מ סי' של"ה סעיף א' ובסמ"ע שם ס"ק ב' ובט"ז שם. ועיין בבלי ע"ז א', ומ"ש להלן בסמוך.
33. רשיי בעל הבית לשנותו למלאכה קלה וכו'. בבבלי ע"ז א': ואמר רבא האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא, אי אית ליה עבידתא דניחא מינה יהיב להו, אי נמי דכוותה מפקד להו, דקשה מיניה, לא מפקד להו, ונותן להם שכר משלם. וכתב עליה הרמב"ן שם: האי דינא ליתיה, אלא דאגר אגירי בפירוש להאי עבידתא, אבל שכרן סתם, אפי' דקשי' מינה מפקיד להו, והכי תניא בתוספתא רשאי בע"ה לשנותו למלאכה קלה, אבל לא למלאכה חמורה. הא כיצד, שכרו לנכש בשדהו וגמר את שדהו, אומר לו מדעתו בא ועדור תחת שני גפנים פי' ולא בעל כרחו, שכרו לעדור וגמר את שדהו אומר לו בע"כ בא ונכש שני גפנים, אלמא דדווקא שכרו לנכש, אבל שכר סתם נותן לו כל מלאכה שירצה. ועיין בפיסקי תלמיד הרשב"א שם, עמ' רי"ג, ובהערה 46 שם. ועיין במצפה שמואל.
אבל בריטב"א ע"ז א': פי' הרמב"ן וכו' והא דתניא בתוספתא שאם שכרו לעדר, או לנכוש, אינו יכול לשנותו מעדור לנכוש ולא מנכוש לעדור אלא מדעתו וכו'. ולפנינו בתוספתא מפורש שיכול לשנותו מעידור לניכוש, וכ"ה ברמב"ן הנ"ל.
35. או' לו על כרחו וכו'. עיין בחי' הרמב"ן ובחי' הריטב"א שהעתקנו לעיל.