21. מלוה אדם את עריסיו מארבע בסלע, מסאתים בסלע וכו'. במשנתנו פ"ה מ"ח: מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע, אבל לא לאכול. והטעם הוא שבכל אדם אסור ללוות סאה בסאה שמא תוקיר הסאה בשעה שיחזירנה, ולפיכך חייב לעשותה דמים, שאם תוקיר ישלם הלוה לפי דמיה בשעת ההלואה, כמפורש בפ"ה מ"ט, ובברייתא ע"ה א'. וטעם ההיתר באריס מפורש להלן. והפירוש בתוספתא הוא שמלוה אדם עריסיו חטים לזרע בשעה שהן נמכרות ארבע סאין בסלע (המחיר הרגיל) שיחזיר לו אותה המדה של החטים, אפילו כשנמכרות סאתים בסלע.
22-23. בזמן שלא ירד לתוך שדהו, אבל אם ירד לתוך שדהו הרי הוא כאחד מכל אדם. בבלי ע"ד ב'. ובספר הנר לר"ז אגמאתי שם, 121 ע"א, העתיק את לשון הבבלי, וציין למקורה בתוספת בבא מציעא דנזיקין. ופירשו בבבלי שם שבמקומו של התנא שלנו בעל השדה היה נותן את הזרע, וכל זמן שלא ירד לתוך שדהו אינו עריסו, ובידו להתנות עמו מה שהוא רוצה, ולפיכך כשהוא נותן לו את הזרע יכול לומר לו תן לי בתחילה מן השדה שלי את הזרע שנתתי לך ואח"כ תקח את חלקך המגיע לך, ועל מנת כן קבל את השדה שיקבל פחות משאר האריסים. אבל כשכבר ירד לתוך השדה ונתחייב לתת לו זרע כמנהג המקום, הרי עכשיו העריס הוא ככל אדם, ואין בידי בעל השדה להטיל עליו תנאים חדשים, ואסור להלוות לו סאה בסאה, אלא אם כן עשאה עליו דמים. אבל במשנתנו שלא חלקו בזה הוא משום שבמקומו של התנא של משנתנו האריס היה נותן את הזרע וכל זמן שלא נתן את הזרע, אפילו אם ירד לתוך השדה, בעה"ב יכול לסלק אותו, ולפיכך מותר לו להטיל עליו תנאים אפילו אהרי שירד לתוך השדה.