49-50. ישראל שנעשה לו גוי אפוטרופוס, או סנטר, מותר ללוות הימנו בריבית, וגוי שנעשה לו ישראל אפוטרופוס, או סנטר, אסור ללות הימנו בריבית. בכי"ו: מותר ללוות וכו'. אבל בגליון כתה"י תוקן בבבא שנייה: אסור, והגהה זו מוכרחת אם אנו גורסים ברישא "מותר". ובד: ישראל שנעשה לו לגוי אפוטרופוס, או סנטר, מותר וכו' וגוי שנעשה אפוטרופוס לישראל, סנטר, אסור וכו'. וכן בכי"ע: ישראל שנעשה לגוי וכו', כגירסת ד. וכ"ה בכי"ש ברישא, והסיפא (וגוי שנעשה לו ישראל וכו') חסרה שם. ומכיון שיש שם השמטה הרי אין לדעת אם נשמטה הסיפא, או שההשמטה היא באמצע, ובסיפא היה כתוב "מותר" כגירסת גוף כ"י שלנו. והגירסא "שנעשה לו לגוי" היא גם בחי' הרמב"ן ע"א ב', הרשב"א ס"א ב', בשו"ת שלו ח"ד סי' ס"ג, בכפו"פ פמ"ד, עמ' תק"צ ועוד. וגירסא זו עלולה להשתבש בקלות בהשמטת הלמ"ד מן המלה "לגוי", ויצא: שנעשה לו גוי, והוא הפך המשמעות הנ"ל, וכן, כנראה נשתבש בכי"ו, ועוד, עיין להלן.
וכגירסת ד וכי"ע שמותר ללוות מישראל שנעשה אפטרופוס לגוי, ולהפך אסור, כ"ה בראשונים הנ"ל, בחי' הרשב"א ע"א ב', וכ"ה בס' יראים השלם סי' קי"ח,59ולשונו צריכה תיקון ע"פ הגה"מ פ"ה מה' מלוה ולוה ה"ד, אות ו'. עמ' 90, סמ"ג לאווין קצ"ג, ס"ג ע"א, ס' התרומות שמ"ז רח"ז, מרדכי רפ"ה סי' שי"ג, שם סי' של"ח, חי' הר"ן ב"ב ס"ח א', עמ' 254, רבינו ירוחם בס' מישרים נתיב ח' ח"ו, אגודה פ"ה סי' ק"ב, כ' ע"ב, נ"י סי' שצ"ג הנ"ל, שו"ת הריב"ש סי' ש"ה. ובתוספות ב"ב ס"ח סע"ב ובשכל טוב בראשית, ראש עמ' 118, העתיקו את תחילת הבבא שלנו גרידא, ואין לדעת איך היתה הגירסא לפניהם בתוספתא.
וכתב בחי' הרמב"ן הנ"ל (והובא בס' התרומות שמ"ו ח"ז סי' ג') על הנוסחא שלפנינו: וכן מצאנוה בנוסחאות ודוקא היא וכו', ור"ח כתב לשון רישא דתוספתא, כמו שכתובה בנוסחאות (עיין לעיל שורה 46–48, ד"ה מעותיו) וכתב בסיפא (כלומר בבבא שלנו) יש' שמינהו5060כן מעתיק בשמו בס' התרומות הנ"ל (בפנים). ולפנינו בטעות: שמינה. גוי אפוט', אסור ללוות ממנו ברבית. ובאמת שנמצאים במיעוט נסחאות משובשות מן הירושלמי,61וכן מעתיק בתשובת הראב"י (ספרן של ראשונים, מהדורת ר"ש אסף הנ"ל), עמ' 35, בשם הירושלמי. וכן הוא בשם הירושלמי גם בס' ההשלמה פ"ה סי' ט'. וגרסי' נמי ישראל שמינה את הגוי אפוטרופו', או סנטר, מותר ללוות ממנו ברבית,62וכ"ה בירושלמי כיר"ז, וכן מעתיק בשם תלמוד המערב במאירי, עמ' 269, אלא שאח"כ יש שם תיקון. וזה א"א, ובתוספתא הכי תני לה, כדכתיבנא וכו'. ובס' ההשלמה63הנ"ל בהערה 61. כתב על גירסת הירושלמי (לפי הר"ח הנ"ל): וכתב הרב ראב"י ז"ל זה הלשון, ובתוספתא אינה שנויה כלשון הזה, וכע"ז כתב בס' התרומות שער מ"ו ח"ב סי' מ"ו.
ובאמת גם בהוצאות שלנו בירושלמי ההלכה היא כפי נוסחת הר"ח בירושלמי, אלא שבתוספות ע"א ב', ד"ה כגון, וכן המהרי"ח שבהגהות אשרי פ"ה סי' נ"ג, וכן בהגהה (בשם מהר"ם) לסמ"ק סי' רנ"ט, מעתיקים: ישראל שמינהו גוי וכו', גוי שמינהו ישראל וכו', ונמצא שנוסח הירושלמי מתאים להלכה שבתוספתא כאן. ובפירוש המיוחס להר"ש תו"כ בהר פרשה ה' ה"ב, ק"ו ע"ב: ומוכח בתוספתא ובירושלמי דהיכא שאחריות המלוה על ישראל אסור משום רבית בין בשליחות בין בערבות (עיין לעיל ולהלן שם), דתניא ישראל שמינה אותו נכרי אפוטרופוס מותר ללוות לו ממנו ברבית, זה הכלל, באחריות ישראל אסור, באחריות נכרי מותר. ומסדר הדברים נראה שהעתיק מן הירושלמי וקיצר אותו. אבל ברור שעצם ההלכה היתה שוה לפניו בתוספתא ובירושלמי. ובחי' הרשב"א ב"ב ס"ח א', הגירסא משובשת.
סוף דבר הבלבול בנוסחאות התוספתא והירושלמי נולד ע"י טעות באות אחת: בתוספתא ע"י השינוי בין "שנעשה לו לגוי" לבין "שנעשה לו גוי" (כמו שכתבנו לעיל בתחילת הבבא, סד"ה ישראל), ובירושלמי, בשינוי בין "שמינה" לבין "שמינהו".
ומוצא המלה "סנטר" במשמעות שלנו כאן לא נתבררה לי. ועיין מ"ש להלן פ"ט, הערה 22, ובפנים שם.
50-51. ישראל הלוה מן הגוי, וגוי הלוה מישראל, אחר נעשה לו ערב, ואינו חושש. כלומר, ישראל אחר נעשה לו ערב, וכן מפורש בד. ובכי"ע, ובכי"ש: ישראל נעשה לו ערב וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ה ה"ז, י' ע"ג. וכן מעתיקים בשם התוספתא בעיטור ח"א, עיסקא וחוב, הוצ' רמא"י, י"ד ע"ד, בחי' הרמב"ן ע"א א', בס' התרומות שער מ"ו ח"ד סי' י', חי' הרשב"א ע"א א', ד"ה תוספתא, שו"ת שלו ח"ג סי' פ"ט ומיוחסות סי' רכ"ג, ס' ההשלמה פ"ה סי' ט', רא"ש פ"ה סי' נ"ג, חי' הר"ן ע"א א', נ"י פ"ה סי' תמ"ד. וכן במאירי ע"א ב': והוא שנאמר בה (כלומר, בתוספתא שהזכיר) גוי שלוה מישראל וישראל שלוה מגוי ישראל נעשה בהם ערב, ואינו חושש.
ובתו"כ בהר ריש פרש' ה', ק"ט ע"ב: אל תקח מאתו נשך ותרבית. ממנו אי אתה לוקח, אבל את נעשה לו ערב. ופירשוה בבבלי ע"א ב'64לפי גירסת הספרים שלנו. וכ"ה בה"ג ה' רבית, ד"ו צ"ה ע"ג, הוצ' הר"ע הילדסהיימר, עמ' 383, וכ"ה ברי"ף ועוד. וכן מעיד בשו"ת המיוחסות ריש סי' רכ"ג שכן הוא גירסת הספרים שלהם באמת. בישראל שלוה מן הגוי, וישראל אחר נעשה ערב בשבילו. ושאלו, והרי בדיני הגוים הערב נתבע תחילה, ונמצא שהערב משתעבד מיד בקרן, וכאילו מלוה לישראל חבירו, והוא משלם רבית לישראל, ותירצוה כשהגוי קבל עליו לדון בדיני ישראל, לתבוע את הלוה תחילה, ואם אין לו, והערב משלם, הרי עכשיו מתחייב בקרן ובריבית, וכשהוא נפרע אח"כ מישראל מה שנתן הוא נוטל. ולפ"ז יש לומר שאם הגוי לוה מישראל וישראל ערב בשביל הגוי, אין חשש, שהרי ישראל המלוה לא יתבע את הערב תחילה, ואם הגוי לא ישלם, הערב מתחייב עכשיו, ומשלם את הקרן ואת הריבית, ואין כאן אגר נטר. ואפילו אם המלוה היה גוי וזקף מיד את הריבית על הקרן, נתחייב הערב מיד על הכל, ומותר,65ואינו גרוע מישראל שאומר לחבירו הילך ד' זוז והלוה מעות לפלוני. כשיטת הריא"ז שמובא בשלטי הגבורים במקומו כאן, ועיין בס' התרומות שער מ"ו ח"ד סי' י' (קרוב לסופו).
לעומת זה מעיד בעיטור, עיסקא וחוב, הוצ' רמא"י י"ד ע"ד, שבספרים שלהם בנוסחאות דווקניות היתה הגירסא בבבלי שהשאלה היתה בערב דנכרי, כלומר, שהישראל ערב בעד הגוי שלוה ברבית מישראל חבירו, והואיל והגוי לא ירצה לשלם למלוה וידחה אותו לערב תחילה, ובדיניהם עיקר האחריות על הערב הוא, וישראל הוא דפרע הקרן והריבית לישראל, ואישתכה דישראל הוא דשקיל רבית, ולפיכך צריך שהגוי יסכים מתחילה שלא לתבוע את הערב תחילה, "אבל בגוי שהוא מלוה לישראל אפילו לא קיבל עליו לדון מותר דידוע הוא שהגוי נוטל רבית, ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכו' אבל רבותי הגיהו בספרים אלימא ערב לעכו"ם וישראל הוא דקא מוזיף ברביתא. תוס'66בס' התרומות שער מ"ו ח"ד סי' ו' מעתיק משמו: ברביתא. וה"ג ירושלמי עכו"ם שלוה וכו'. עכו"ם שלוה מישראל, וישראל שלוה מן העכו"ם, ישראל נעשה לו ערב, ואינו חושש. ועכו"ם שלוה מישראל, בשקיבל לדון בדיני ישראל, וישראל שלוה מן הגוי בין קיבל בין לא קיבל".67ועיין בס' התרומות הנ"ל שהאריך והביא את כל הנוסחאות.
ובחי' הרמב"ן הנ"ל הביא את התוספתא שלנו שמתירה להיות ערב לגוי שלוה מישראל, שהרי בדיני ישראל גובין מן הלוה תחילה, והמלוה והערב שניהם ישראלים "דסתמא בגוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל דמי, דדינא דידן שלא יתבע ערב תחילה וכו', והכי נמי איתא בירושלמי, וכן כתב הראב"ד ז"ל". ובשו"ת המיוחסות סי' רכ"ג: ומעתה אפי' הגוי שלוה מישראל ונעשה לו ישראל ערב, או קבלן, מותר, דאין הריבית מתרבה על הערב ועל הקבלן, אלא על הלוה, והכי תניא בתו' וה"נ אית' בירו' גוי שלוה מעות מישראל, וישראל שלוה מגוי, ישראל נעשה לו ערב, ואינו חושש, ודווקא כשקבל עליו לדון בדיני ישראל וכו', וכן מצאתי לראב"ד ז"ל ולר' בעל העיטור ז"ל שהתירו שניהם ישראל שנעשה ערב לישראל אחר בשביל גוי וסמכו על דברי הירו' והתוס' שכתבתי למעלה.68ועיין בירושלמי כתובות פ"ט ה"ח ושבועות פ"ז ה"ז שדנו בו אח"כ, ואף שם הפירוש אינו מבורר כל צורכו, עיין בעיטור הנ"ל ומ"ש בפירושו בחי' הרמב"ן ובמיוחסות הנ"ל. ודבריו אינם מובנים לי, שהרי לדברי העיטור כ"ה מפורש בבבלי, כשקיבל הגוי לדון בדיני ישראל, ולפי' הראב"ד הוא דין התוספתא.69או: סתמו קיבל, עיין בחי' הרמב"ן הנ"ל. וכל הראשונים הנ"ל מביאים בשם הראב"ד שההיתר בישראל שערב לישראל בשביל הגוי הוא כשקיבל הגוי לדון בדיני ישראל, ומסתייעים מן התוספתא שלא חילקה בין ערב לגוי שמלוה לישראל, לבין ערב לישראל שלוה מן הגוי.70אין אני נכנס כאן לשיטת הראשונים בעניין ערב קבלן לגוי, משום שאינה נוגעת לפירוש התוספתא כאן, עיין בב"י טיו"ד סי' ק"ס ובנו"כ שם. ועיין בס' ההשלמה פ"ה סי' ט' שאף הוא פסק כשיטת הראב"ד.
ברם היתה קיימת שיטה אחרת בערב בשביל גוי, במקום שגם המלוה וגם הערב ישראלים, שאסור להלוות לגוי בריבית, אפילו אם קבל הגוי לדון בדיני ישראל, והוא יותר חמור מערב לישראל שלוה מן הגוי, ורמז לה הראב"ד בפירושו שהביאוהו הראשונים שכתב "וכל שכן אם המלוה ישראל" וכו'. וכן הביא הראב"ד בפירושו לתו"כ בהר ריש פ"ה, ק"ט ע"ג: יש דנין העניין (כלומר, בגוי שלוה מישראל) לאיסור חמור יותר מן הראשון שאפילו קבל הגוי שהלוה (צ"ל: שלוה) לדון בדיני ישראל, שלא ידחה המלוה אצל הערב, אפי' הכי אסור וכו'. ויש דנין אותו להיתר יותר מן הראשון, שאעפ"י שלא קיבל הגוי הלוה לדון בדיני ישראל מותר לישראל ליעשות ערב בשבילו לישראל וכו',71תוספות ע"א ב', ד"ה כגון. עיי"ש שבאר את כל השיטות, ולבסוף הסיק: וכך דנין בכל יום כעיניין הזה, הלכך מסתמא הרי הוא כמי שקיבל עליו (כלשון הרמב"ן בחידושיו הנ"ל) לדון בדיני ישראל. הרי לך שני עניינים זה כנגד זה, ואין בידי להכריע. ועיין בפירוש המיוחס להר"ש משנץ שם, ק"ו ע"ב, שהביא את השיטות הנ"ל ובאר שם את שיטת האוסרים ואומר שאפילו קבל עליו אינו חושש, דאשר פיהם דיבר שוא הוא, ומיד יודע ישראל המלוה שאם ישאל לנכרי חובו, ידחהו ויאמר לו, לך אצל הערב, כדיניהם וכו', עיי"ש. וכן במאירי, סוף עמ' 268: ויש חולקין עם התוספתא ואוסרין בו, אף בתובע לגוי תחלה, שלא התירו בראשונה אלא בישראל הערב פרע רבית לגוי, ואינו נוטל מחברו אלא מה שפרע וכו', והדברים נראין. ועיין בבאור הגר"א יו"ד סי' ק"ס ס"ק ו' ובחידושי רע"א שם.
ואשר לפירוש התוספתא והירושלמי הרי ברור שלא חילקו בין ערב לישראל לבין ערב לגוי, ולא נזכר שם כלל עניין הפנייה לערב תחילה. והדברים פשוטים שלא דנו כן אלא בבבל משום דיני פרס באותו זמן כעדותו של רב נחמן (ב"ב קע"ג ב'): האי דינא דפרסאי וכו'. ועיין מ"ש ר"א גולאק בספרו תולדות המשפט בישראל (ירושלים תרצ"ט), עמ' 85, שכן, כנראה, היו נוהגים כן לפי המשפט הבבלי המאוחר, עיי"ש, הערה 21. ובספר משפטי הססנידים, ספר "אלף פסקי דין" שהוציאה הגב' פירי כאניאן בלשון פרסית בתרגום רוסי בהוצאת האקדימיה הארמנית למדעים, 1973, עמ' 171, קיימים חילוקים אימתי התביעה היא בראשונה לערב, ואינו יכול לדחות אותו ללוה, ואימתי כשיש נכסים ללוה, אינו יכול לגבות מן הערב. אבל לפי המשפט הרומי וההיליניסטי (עיין בספרו של גולאק הנ"ל) בעל חוב נפרע מן החייב תחילה, ודווקא אם לא נפרע החוב בזמנו, והוא כבר תבע את החייב יכול להפרע מן הערב. וממילא לא היה מקום בא"י לדון בשאלות שעוררו בבבלי הנ"ל.